פסק הדין עוסק בבקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט לענייני משפחה בחדרה מיום 26.9.2024. במסגרת החלטה אחת נדחתה בקשת המבקשת לשוב ולשקול את סוגיית הפינוי, ובשנייה הורה בית המשפט על העברת סכום נוסף של 35,000 ש"ח מתוך כספי החשבון המשותף לצורך המעבר, סכום חד פעמי של 70,000 ש"ח וסכום חודשי של 15,000 ש"ח למימון עלויות המגורים.
הרקע העובדתי מראה כי עניינם של הצדדים נדון בעבר במסגרת שתי בקשות רשות ערעור קודמות שהגישה המבקשת. הרלוונטית לעניין הייתה בקשה ברמ"ש 18399-12-23 שעמדה במוקדה החלטת בית משפט קמא מיום 5.12.2023, בקשה שנדחתה ביום 28.2.2024.
באותה החלטה קבע בית המשפט המחוזי כי השהיית המכירה של הנכס לא תשרת את החתירה להסדר כולל והוגן, וכי פני הנכס עצמו שלא שימש למגורים מטים את כפות המאזניים לטובת הכרעה על פי דיני המקרקעין – פירוק מידי, תחת השהיית הפירוק, בהעדר שיקולים מובהקים מתחום דיני המשפחה.
למרות ההחלטות הקודמות, המבקשת לא פינתה את הנכס. במסגרת דיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 23.9.2024, טענה המבקשת כי יש לשקול מחדש את סוגיית הפינוי לאור נסיבות חדשות, בעיקר בעקבות המצב הביטחוני וכן משום שיש לשקול הצעה פרקטית של פינוי בכפוף לשחרור כספים מהחשבון המשותף כדי למצוא פתרון מגורים, בעיקר עבור הקטינה השוהה עם אמה המבקשת וגם עבור המבקשת הטוענת כי אין לה מקום מגורים חלופי.
בית משפט קמא דחה את בקשתה הראשונה של המבקשת בעניין הפינוי, אך ביחס לחלק השני של הבקשה הורה על שחרור כספים למטרת המעבר. המבקשת טענה שבית משפט קמא שגה משלא נעתר לבקשותיה במלואן ולא בחן באופן מספרי מסודר ומנומק את היקף הכספים להם זקוקה לצורך ביצוע המעבר, וכי עליו היה להורות לעיכוב פינוי הבית עד למתן החלטה לשחרור כספים בסכום שיאפשר מעבר בצורה מכובדת וסבירה.
המבקשת טענה נוסף שבית משפט קמא החסיר שיקולים מהותיים בבחינת האיזונים, טעה בדרך ביצוע האיזונים, התעלם ממצוקתה ולא אפשר לה להיערך למעבר. עוד טענה שההחלטה מנציחה את הפגיעה המתמשכת בזכויותיה הקנייניות, העולה כדי פגיעה בזכות יסוד. לדידה, באיזון בין פגיעה בזכות יסוד לבין אי נוחות או מורכבות כתוצאה מאיזון משאבים לשיעורין, יש להעדיף את זכויותיה.
המשיב טען מנגד שיש להורות על דחיית הבקשה כיוון שהורתה ולידתה בחטא, כי דינה דחייה על הסף לנוכח כשלים דיוניים ומהותיים והתנהלות בחוסר תום לב בולט. המשיב הדגיש את מהלכיה הנפסדים של המבקשת בקשר לפינויה מהנכס והפנה להחלטות קודמות שדחו את בקשותיה, לרבות החלטה מיום 13.6.2024 בה נקבע שעל המבקשת לפנות את הנכס תוך 20 ימים.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור על שני ראשיה לאחר בחינה מקיפה של טענות הצדדים, החלטות קודמות ופרוטוקול הדיון בן 29 עמודים. אף שהמבקשת טענה ששתי ההחלטות שלובות וכרוכות זו בזו באופן בלתי נפרד, בית המשפט מצא קושי להתעלם מתולדות הסכסוך ומהחלטות ברורות שניתנו בעבר, מכוחן היה על המבקשת לפנות את הנכס, החלטות שעמדו במבחן הערעור פעמיים.
בית המשפט קבע שלא שוכנע שחל שינוי בנסיבות המצדיק בחינה מחדש של סוגיית הפינוי, עת נשקלו בעבר מלוא השיקולים הרלוונטיים ונערך איזון נכון ביניהם. בית המשפט הסכים עם החלטת בית משפט קמא בסוגיית הפינוי ולנימוקים שפירט, כאשר קבע בין היתר שאין להמשיך ולאפשר מגורים בבית שעלות החזקתו גבוהה באופן שמקשה על קידום הליך הכינוס, כך שקידום יעיל של מכר הנכס הוא אינטרס של שני הצדדים וקבלת התמורה המרבית עבורו תאפשר למבקשת רווחה ומדור חלופי הולם.
ביחס להחלטה השנייה, בית המשפט לא מצא שנפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא. בית משפט קמא שקל היטב את טענות המבקשת והורה במסגרת החלטה מנומקת ומפורטת על פני חמישה עמודים, בה בחן את בקשת המבקשת לאפשר לה שחרור כספים נוספים לצורך מימון מעבר המגורים. הוא הורה על העברת סכום נוסף של 35,000 ש"ח מעבר ל-35,000 ש"ח שעליהם הורה קודם, והוסיף והורה על העברת סך חודשי של 15,000 ש"ח שנועד למימון עלויות מגוריה.
בית המשפט דחה את עמדת המבקשת לפיה אין די באותם כספים או הסדרים שנקבעו כדי להבטיח את מגוריה יחד עם הקטינה, וקבע שכל דרישותיה הכספיות לשם מימון מדור חלופי קבלו מענה הולם במסגרת ההחלטה קמא. בית המשפט חייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות בסכום כולל של 5,000 ש"ח, בשל העיכוב בביצוע ההחלטה שנגרם עקב בקשת רשות הערעור.
הפסק דין מבהיר עקרונות חשובים בדיני מקרקעין ובהליכי כינוס נכסים. כאשר ישנן החלטות חוזרות ונשנות של בתי המשפט בעניין פינוי נכס, ואלה עמדו במבחן הערעור, קשה מאוד לטעון לשינוי נסיבות המצדיק בחינה מחדש. האינטרס בקידום יעיל של מכר הנכס וקבלת התמורה המרבית עבורו הוא אינטרס של כל הצדדים, ולעיתים עולה על השיקולים האישיים של צד המתגורר בנכס.
המקרה מדגים את הקושי באיזון בין זכויות קנייניות של צד המתגורר בנכס לבין האינטרס הכלכלי של מכירת הנכס להשגת התמורה המרבית. בית המשפט מכיר בקשיים של המבקשת אך קובע שהפתרון אינו בהשהיית מכירת הנכס אלא במתן סיוע כספי להבטחת מעבר הולם למקום מגורים חלופי. גישה זו מאזנת בין הצרכים האישיים לאינטרסים הכלכליים של כל הצדדים.
