ההליך עסק בערעור שהגישו גורמים פרטיים שרכשו זכויות במקרקעין הקשורים להקדש דתי, נגד החלטות של בית הדין הרבני האזורי אשר הרחיב את מינויו של מנהל מיוחד להקדש, הותיר על כנו צו איסור דיספוזיציה במקרקעין והורה למערערים להעביר מסמכים הנוגעים לעסקאות שבוצעו בנכס.
המערערים טענו כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בעסקאות מקרקעין בין גורמים פרטיים או להוציא צווים המשפיעים על זכויותיהם, שכן סמכותו מוגבלת לניהול הפנימי של הקדש דתי בלבד.
בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור וקבע כי אכן לבית הדין אין סמכות להכריע בסכסוכים קנייניים בין גורמים פרטיים או לבטל עסקאות מקרקעין. עם זאת, נקבע כי לבית הדין נתונה סמכות לפקח על ניהולו של הקדש דתי ולבחון מחדש החלטות קודמות שניתנו במסגרתו, לרבות אישור עסקאות שבוצעו בנכסי הקדש. כאשר מתעורר חשש כי האישור ניתן על בסיס מידע שגוי, רשאי בית הדין לעכב פעולות בנכס ולהוציא צווים זמניים כדי לאפשר בירור נוסף.
נקבע כי צו איסור הדיספוזיציה לא נועד להכריע בשאלת הבעלות או בתוקף העסקאות, אלא רק להקפיא את המצב הקיים עד לבירור אם נפלה טעות באישור העסקאות שניתנו בעבר על ידי בית הדין. אם יתברר כי יש מקום לבטל את העסקאות, תידון השאלה בערכאה המוסמכת לכך.
בנוסף נקבע כי לבית הדין סמכות להורות גם לצדדים שלישיים להמציא מסמכים הדרושים לבירור עניין המצוי בסמכותו, בהתאם לחוק בתי דין דתיים ולתקנות הדיון. עוד צוין כי המערערים השתהו בהעלאת טענת חוסר הסמכות, לאחר שהתדיינו בפני בית הדין ואף פנו אליו בבקשות שונות, ולכן אין מקום לקבל את טענתם בשלב מאוחר.
לפיכך נדחה הערעור ונקבע כי החלטות בית הדין האזורי יעמדו על כנן, תוך חיוב המערערים בהוצאות.
