פסק הדין עוסק בשאלת חובתה של אם חד הורית להתייצב עם בתה לדיון שנקבע בפני בית הדין הרבני, במסגרת בקשה של האב להסדרת זמני שהות. הדיון נקבע למרות שהאם ובתה עזבו את הארץ לפני כחודשיים, והאם טענה כי אין ביכולתה לשוב לדיון בשל קשיים כלכליים ונפשיים.
סיכום משפטי מורחב:
בית הדין הרבני האזורי קבע דיון דחוף במעמד הצדדים לצורך בירור סוגיית הסדרי השהות בין האב לבתו הקטינה, וזימן את האם והקטינה לדיון, אף ששתיהן שוהות מחוץ לישראל. האם ביקשה לדחות את מועד הדיון בטענה שאין ביכולתה להגיע, הן כלכלית והן נפשית, וביקשה לאפשר דיון בהיוועדות חזותית (ZOOM).
עם זאת, בקשתה נדחתה תוך הדגשה שמדובר בקטינה שביחס אליה מתקיימות טענות חמורות, לרבות חשש לניכור הורי והפרת הוראות שיפוטיות קודמות.
האם עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להוציא צו ביניים ולעכב את החלטת בית הדין הרבני. בג"ץ, בהרכב השופטים גרוסקופף, שופמן ושטיין, קבע כי ההחלטה על חיוב האם והקטינה בהתייצבות לדיון אינה חורגת ממתחם הסבירות.
הודגש כי מדובר בדיון מהותי בנושא טובת הילדה, תוך ניסיון לאפשר קשר בין אביה לבינה. בג"ץ הבהיר כי אין מדובר בדיון אזרחי רגיל אלא בדיון בענייני משפחה, שבו שיקולי טובת הילד הם שיקולים עליונים.
בית המשפט ציין כי אין מניעה לקיים דיון נוסף בעתיד בהיוועדות חזותית, אם ייקבע כך על ידי בית הדין, אך אין הוא מוצא הצדקה להתערב בשיקול דעתו הנוכחי של בית הדין. לאור זאת, נדחתה העתירה והצו הזמני שניתן – בוטל.
הערה חשובה: פסק הדין מדגיש את המתח הקיים בין זכות הגישה לערכאות לבין חובת ההתייצבות הפיזית, ואת המשקל הרב שניתן להערכת בית הדין בנסיבות שבהן מדובר בטובת קטין, ובטענות מהותיות הנוגעות להסדרי שהות.
