ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שהורה לקיים את צוואתה האחרונה של המנוחה שבה הוענק עיזבונה, לרבות מה שירשה מבעלה המנוח, למשיבה בלבד.
רקע עובדתי: המנוחה ובעלה המנוח היו זוג חשוך ילדים. ב-4.3.10 ערכו צוואות באמצעות עו"ד פלומבו, שבהן כל אחד העניק את עיזבונו לבן הזוג שיוותר בחיים, ואם בן הזוג לא יהיה בחיים במועד הפטירה, יעבור העיזבון מחציתו למערערת (אחייניתה של המנוחה) ומחציתו למשיבה (בתה של בת דודתו של המנוח).
ב-11.6.12 המנוח נפטר וצוואת 2010 קוימה כך שהמנוחה ירשה את כל עיזבונו. ב-1.8.12 ערכה המנוחה צוואה אחרונה נוטריונית שבה הורישה את דירת המגורים ותכולתה למשיבה בלבד ואת יתרת עיזבונה בחלקים שווים למערערת ולמשיבה.
ב-4.3.17 המנוחה נפטרה והמשיבה הגישה את הצוואה האחרונה לקיום. המערערת התנגדה והגישה את צוואת 2010 לקיום.
טענות המערערת: צוואות 2010 הן צוואות הדדיות ולכן המנוחה לא יכלה לערוך צוואה סותרת מבלי להשיב תחילה את החלק שירשה מהמנוח. הצוואה האחרונה נוגדת את עקרון ההסתמכות ההדדית. צוואות 2010 הן למעשה צוואות של יורש אחר יורש ולכן המנוחה לא יכלה להוריש את הדירה למשיבה בלבד. יש לבטל את הצוואה האחרונה מכוח עקרון תום הלב.
המנוחה המתינה וערכה את הצוואה האחרונה רק לאחר פטירת המנוח, מה שמלמד שהיא ידעה שאילו בעלה היה יודע על השינוי, לא היה מוריש לה את כל רכושו. סעיף 7 בצוואה המאפשר שינוי הוא "סעיף טמפלט סטנדרטי" ולא מבטא את אומד דעת הצדדים.
עמדת המשיבה: אין מדובר בצוואות הדדיות אלא בצוואות אישיות נפרדות שנערכו באותה עת. בצוואות קיימת הוראה מפורשת המאפשרת לכל אחד לשנות או לבטל את הצוואה בכל עת. המנוחים לא הגבילו את השימוש של בן הזוג השני בעיזבון שקיבל ולא קבעו תנאים. המנוחה שמרה לעצמה את כוח השינוי של הצוואה.
קביעות בית המשפט קמא: בצוואת 2010 נאמר במפורש שבן זוגו הנותר בחיים יהיה רשאי לנהוג בעיזבון ככל שיעלה על רוחו ולפי שיקול דעתו וראות עיניו, וכן שכל אחד רשאי בכל עת לשנות את הצוואה, להוסיף עליה, לגרוע ממנה או לבטלה כליל.
עו"ד פלומבו העיד שרצון המנוחים היה ש"מי שיישאר הוא שייקבע". אין בסיס לטענה שהצוואה היא צוואת יורש אחר יורש. נדחו טענות העדר כשירות ופגם בגמירות הדעת. המנוחה העניקה למשיבה את זכויותיה בדירה "מתוך שיקול דעת ומתוך בחירה מרצון וזאת כהכרת תודה על כל עזרתה ותמיכתה".
קביעות בית הדין: השופט שילה קבע כי צוואות 2010 לא היו צוואות הדדיות במובן הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה. מצוואות 2010 עולה שהמנוחים לא הגבילו את בן הזוג שיירש אותם בשום תנאי. בן הזוג שנותר בחיים לא הוגבל במה שייעשה ברכוש שקיבל ולא הוגבל בעריכת צוואה.
שני המנוחים הסכימו שכל אחד יהיה חופשי לעשות כל דבר ברכוש שקיבל וכל אחד ידע שבן זוגו יוכל לבטל או לשנות את הצוואה. אף אחד מהמנוחים לא הסתמך על כך שבן זוגו יעניק את מה שקיבל למאן דהוא.
ניתוח משפטי: לא מדובר בצוואות עם סעיף יורש אחר יורש אלא רק בסעיף של יורש במקום יורש. בסעיף 3 לצוואת 2010 צווה המנוח שהצדדים יהיו זכאיות לרשת רק אם בעת הפטירה "ורק במקרה זה" לא יהיה בן הזוג בחיים.
במקרה זה לא מדובר כלל בצוואות הדדיות שחלות עליהן הוראות סעיף 8א לחוק הירושה. סעיף 8א דן כשמדובר בצוואות שנערכו "מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר". סעיף 8א(ג) קובע כי הוראות סעיף קטן (ב) יחולו "אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת".
במקרה זה קיימת הוראה מפורשת אחרת המאפשרת לכל אחד מבני הזוג לשנות או לבטל את הצוואה בכל עת. המונח "הוראה אחרת" בסעיף 8א(ג) מתייחס להוראה במובן הרחב ולא המצומצם.
עדותו של עו"ד פלומבו: עורך הצוואות אישר שהמנוחים דחו אפשרות לתת לכל אחד חצי לקרוב המשפחה שלו ולתת זכות מגורים בלבד. הם אמרו "מי שיישאר הוא שייקבע". הוא הוסיף שמי שנשאר יהיה רשאי לעשות כל דבר ולהחליט על כל דבר כראות עיניו.
העובדה שעו"ד פלומבו השתמש ב"סעיפים סטנדרטיים" לא גורעת ממשמעות ההוראות הכתובות בצוואה. משהמנוחים הסכימו לנוסח שנערך על פי בקשתם, אין משמעות לכך שעורך הדין התבסס על נוסח "שבלונה".
הלכה קודמת: השופט הביא מפסיקה קודמת שלו ומפסיקת בית המשפט העליון שקבעה כי כאשר קיימת הוראה מפורשת בצוואה המאפשרת לכל אחד לבטל או לשנות את צוואתו אזי לא קיימת הסתמכות והגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה כשהמצווים צפו את האפשרות של ביטול הצוואה או שינויה.
מדובר בשתי צוואות רגילות שנערכו באותו יום וכל אחד ידע והבין שאין כל מגבלה שבן זוגו ישנה את הצוואה. סעיף 8א חל רק כאשר הייתה הסתמכות של בן הזוג על צוואת בן זוגו.
חוות דעת השופט שוחט (סגן הנשיא): הצוואה הינה צוואה משותפת (תוצאה של החלטה משותפת) אך איננה צוואה הדדית. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדר מבוסס על הסתמכות הדדית. במקרה זה המנוח והמנוחה שמרו לעצמם את החופש לסטות מההסדר ובכך הביעו שההסדרים אינם תלויים זה בזה. אין אינטרס הסתמכות הדדי.
גם אם מדובר בצוואת יורש אחר יורש – חלה הוראת סעיף 53 לחוק שמאפשר לגרוע מזכותו של השני באמצעות צוואה בהינתן הוראה אחרת בצוואה. גם אם מדובר בצוואה הדדית – חלה הוראת סעיף 8א(ג) לחוק שמבטל את מנגנון ההסתמכות כשיש "הוראה אחרת".
תוצאה: הערעור נדחה. המערערת חויבה בהוצאות בסך 40,000 ₪.
משמעות משפטית: הפסיקה מבהירה את ההבחנה בין צוואה משותפת לצוואה הדדית. צוואה הדדית מחייבת הסתמכות הדדית, ואם הצדדים שמרו במפורש את זכותם לשנות או לבטל את צוואתם, אין מדובר בהסתמכות הדדית. עקרון חופש הציווי גובר כאשר קיימת הוראה מפורשת המאפשרת שינוי. המושג "הוראה אחרת" בסעיף 8א(ג) לחוק הירושה מתפרש במובן רחב ומבטל את מנגנון ההסתמכות ההדדית.
