רקע: המשיבה היא אלמנתו של המנוח, והמערערים הם ילדיו מנישואים קודמים. המנוח והמשיבה נישאו ביום 2.12.21. יומיים לפני נישואיהם, ב-30.11.21, חתמו השניים על הסכם ממון שאושר נוטריונית. 25 ימים לאחר נישואיהם, ובטרם עברו לגור יחד, נפטר המנוח באופן פתאומי. בעת מותו, כל אחד מהם גר בבית אחר.
בעקבות מות המנוח, הגישה המשיבה שתי תביעות לבית המשפט לענייני משפחה: בקשה למתן צו ירושה, ותביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית למלוא הזכויות בדירה מסוימת שהייתה רשומה על שם המנוח מלפני הנישואין והוגדרה בהסכם הממון כנכס בבעלותו הבלעדית ואינו בר איזון.
בקשת צו הירושה התקבלה, והמשיבה ירשה מחצית מהעיזבון, בעוד המערערים ירשו את המחצית השנייה. ערעורים שהגישו המערערים על החלטות אלו נדחו.
התביעה למתן פסק דין הצהרתי התבססה על סעיפים 15.9-15.19 להסכם הממון. סעיף 15.9 קבע כי המנוח ירכוש "דירת השקעה" בסך של לפחות 1.9 מיליון ש"ח במהלך השנה הראשונה ממועד חתימת ההסכם.
סעיף 15.10 קבע שהמשיבה תהיה זכאית לזכויות בדירת ההשקעה באופן מדורג על פני שנים: שליש אחרי 4 שנים, שני שליש אחרי 7 שנים, ומלוא הזכויות אחרי 10 שנים "מתחילת החיים המשותפים".
סעיף 15.14 קבע כי "ככל ובמהלך החיים המשותפים ילך האיש חו"ח לעולמו, הבעלות המלאה בדירת ההשקעה תעבור במלואה לאשה", וכי התחייבות זו "תגבר על כל הוראת צוואה ותהווה חוב של האיש כלפי האישה גם לאחר המוות".
סעיף 15.19 קבע שאם המנוח לא ירכוש את דירת ההשקעה בפועל במהלך השנה הראשונה לתקופת החיים המשותפים, הדירה הרשומה על שמו תהיה במקומה, ותירשם הערת אזהרה לטובת האישה על דירה זו.
המשיבה טענה כי מכיוון שהמנוח נפטר חודש לאחר החתימה ולא רכש את דירת ההשקעה, יש להחיל במשותף את סעיפים 15.14 ו-15.19, ועל כן היא זכאית למלוא הזכויות בדירה הנוכחית ולהערת אזהרה לטובתה. המערערים טענו מנגד כי זכויות המשיבה בדירת ההשקעה היו אמורות לקום רק בתום 4 שנים מ"תחילת החיים המשותפים", ומכיוון שהם לא גרו יחד, "תקופת החיים המשותפים" כלל לא החלה, ולכן המשיבה אינה זכאית לדבר.
החלטת בית משפט קמא: בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבה, קבע כי "תחילת החיים המשותפים" היא ממועד חתימת ההסכם או הנישואין ולא ממועד תחילת המגורים המשותפים, ופסק כי הדירה שייכת למשיבה מכוח סעיפים 15.14 ו-15.19 להסכם הממון.
טענות המערערים בערעור: המערערים טענו שהוראת סעיף 15.14, המעניקה למשיבה את הבעלות המלאה בדירה לאחר פטירת המנוח, היא הוראה "הורשתית" המנוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה, ולכן היא חסרת תוקף. לחילופין, טענו כי גם אם ההוראה תקפה, סעיפים 15.14 ו-15.19 אינם חלים במקרה זה בשל פרשנות ההסכם.
החלטת בית המשפט בערעור: בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המערערים. הוא קבע כי ההוראה בסעיף 15.14 להסכם הממון היא הוראה הורשתית מובהקת, המנוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה. בית המשפט חזר על ההבחנה בפסיקת בית המשפט העליון בין הוראה בהסכם ממון הקובעת את היקף נכסי העיזבון (הכשרה), לבין הוראה הנוגעת לאופן חלוקת העיזבון (בטלה). נקבע כי חוק יחסי ממון עוסק בהגדרת היקף העיזבון, בעוד חוק הירושה עוסק בחלוקת העיזבון.
בית המשפט הפנה לפסק דין קודם שלו, שבו נקבע כי הוראה בהסכם ממון המעניקה רכוש פרטי שאינו בר איזון לבן הזוג האחר בעת פטירה, תהיה בטלה משום שהיא חורגת מעיקרון האיזון ועניינה חלוקת עיזבון ולא קביעת היקף עיזבון. כמו כן, הוראה המעניקה נכסים לאחר מוות, גם אם הם ברי איזון, סותרת את סעיף 8 לחוק הירושה ואין לתת לה תוקף. בית המשפט הדגיש כי במקרה הנדון, לאור תקופת הנישואין הקצרה של 25 ימים, ברור שמדובר בהוראה הורשתית גרידא.
לפיכך, נקבע כי הדין עם המערערים, והוראת סעיף 15.14 להסכם הממון, שנועדה להעניק את הבעלות על הדירה למשיבה לאחר מות המנוח, אינה תקפה.
