פסק דין זה עוסק בערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא להאריך את מינויו של המערער כמנהל עזבון זמני לעזבון המנוחה, ובמקומו למנות את באי כוח המשיבות 2-5 כמנהלי עזבון זמניים.
עובדות רקע: המנוחה ערכה שלוש צוואות בחייה. בצוואתה האחרונה (מ-24.4.17) קבעה כי המערער ישמש כמנהל עזבונה. לאחר פטירת המנוחה (23.8.21), הגישה המשיבה 2 (שיוצגה אז ע"י המערער) בקשה למנותו כמנהל עזבון זמני, ובנובמבר 2022 אכן מונה המערער לתפקיד.
הבעיה התעוררה כאשר בדיון שהתקיים בינואר 2024, התנגדו כל המשיבות, בנותיה של המנוחה, להארכת מינויו של המערער כמנהל עזבון זמני. זאת למרות המחלוקות הקשות ביניהן בנוגע לקיום צוואות המנוחה. המשיבות טענו להתנהלות לקויה של המערער, ובכלל זה: אי-הגשת דוחות, אי-תשלום חובות העזבון, חוסר שקיפות ואי-כינוס נכסי העזבון כנדרש.
טענות המערער: המערער טען כי החלטת בית המשפט ניתנה על בסיס בקשה בעל פה ללא תצהירים, וכי לא הוכח שנפל פגם בהתנהלותו. לטענתו, העיכובים נבעו מאי-מתן החלטות שיפוטיות במועד, והאשים את השופט בבית משפט קמא בחוסר ניסיון ואי-מתן החלטות נחוצות.
החלטת בית המשפט המחוזי: הערעור נדחה מהנימוקים הבאים:
- לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בקביעת זהות מנהל העזבון
- סעיף 92(ב) לחוק הירושה מאפשר לבית המשפט לפטר מנהל עזבון שלא מילא תפקידו כראוי
- חוסר אמון מוחלט בין כל היורשות לבין המערער מצדיק את אי-הארכת מינויו
- התנהלות המערער והשתלחותו בבית המשפט קמא בלשון בוטה ולא ראויה, לבדה מצדיקה את דחיית הערעור
בית המשפט הדגיש כי אף שיש עדיפות למינוי מי שנקבע בצוואה כמנהל עזבון, לכלל "מצווה לקיים דברי המת" יש גבולות, ובמצב של חוסר אמון בסיסי רשאי בית המשפט לחרוג מרצון המצווה.
סיכום: הערעור נדחה והמערער חויב בהוצאות המשיבות 2-5 בסך 15,000 ₪.
