רקע המקרה: אב אמריקאי מתגורר בארה"ב, גרוש מאמא ישראלית השוהה בישראל עם שלושת ילדיהם הקטינים (ילידי 2016, 2018, 2020). הצדדים מתדיינים בישראל זה שנים בעניין הקטינים ומזונותיהם. האב הגיש מספר תובענות לקביעת "זמני שהות ומשמורת בינלאומיים" לפי חוק אמנת האג, שנדחו או נמחקו זו אחר זו.
ההיסטוריה המשפטית: זהו הערעור הרביעי בעניינם של הצדדים:
- הערעור הראשון (2021) – נדחה לאחר שקבע בית המשפט כי מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא ישראל, שכן המשפחה עשתה עליה לפי חוק השבות והתגוררה בישראל כשנה ושמונה חודשים
- הערעור השני (2023) – נדחה על הסף, קבע בית המשפט שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב
- הערעור השלישי (2024) – נמחק בגין אי תשלום אגרה למרות הסכמה דיונית לתיקון התביעה
ההליך הנוכחי: ביום 15.7.24 הגיש האב תובענה נוספת לקביעת זמני שהות בינלאומיים לפי סעיף 21 לחוק אמנת האג. בית המשפט קמא קבע ביום 17.7.24 שאין מדובר בתובענה הפטורה מאגרה והורה על הגשת כתב תביעה מתוקן ותשלום אגרה. משהאב לא פעל בהתאם להוראה, נמחקה התובענה ביום 25.7.24.
טענות האב בערעור:
- בית המשפט שגה בקבעו שהתובענה אינה תובענה לפי אמנת האג
- רק אמנת האג מבטיחה לו משפט הוגן והגעה להוכחות
- האמנה מעניקה הקלות פרוצדורליות (פטור מאגרה, ערובה, מסלול זריז)
- סעיף 21 לאמנה עוסק בזכויות הורה לא משמורן לזמני שהות
- החלטות סיווג תיק ואגרה הן בסמכות רשם ולא שופט
קביעות בית המשפט העליון:
עקרון פלוגתא פסוקה: בית המשפט קבע כי פסק הדין הראשון שקבע שמקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא בישראל יוצר מחסום בפני הגשת תביעות חדשות זהות לפי האמנה. הדוקטרינה נועדה למנוע התדיינות כפולה ולחסוך זמן שיפוטי.
חוסר תום לב: בית המשפט ראה בהגשת התובענה חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה של הליכים דומים שנכשלו והתחמקות מהסכמות דיוניות.
פרשנות סעיף 21 לאמנת האג: בית המשפט בחן את מטרות האמנה וקבע כי:
- מטרת האמנה היא החזרה מיידית של קטינים שהורחקו שלא כדין ולא קביעת הסדרי ביקור
- האמנה מיועדה לכבד זכויות קיימות לפי דין המדינות החתומות ולא ליצור זכויות חדשות
- כאשר מקום המגורים הרגיל הוא ישראל, יש לבחון זכויות הביקור לפי הדין הישראלי ולא לפי האמנה
עקרון מקום המגורים הרגיל: בית המשפט הדגיש שדיון בהסדרי משמורת וטובת הילד צריך להיעשות במקום המגורים הרגיל של הילד, שם בית המשפט יכול לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים.
המסקנה: הערעור נדחה. האב חויב בהוצאות של 6,000 ₪. בית המשפט קבע שאין לאפשר עקיפת עקרון מעשה בית דין באמצעות הגשת תובענות חדשות הסותרות קביעות חלוטות קודמות, ושהמקרה מדגים שימוש פסול באמנת האג לעקיפת הדין הישראלי במצב שבו ישראל היא מקום המגורים הרגיל של הקטינים.
