רקע: המבקש (הבן) הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כב' השופטת דיאנה פסו-ואגו) מיום 1.2.2025, אשר דחתה את עתירתו לסילוק על הסף של תביעת המשיבה (אמו).
המבקש והמשיבה הם בן ואם. אב המבקש ובן זוגה של המשיבה (להלן: "האב המנוח") נפטר ביום 20.7.2023. לאב המנוח ולמשיבה שתי בנות נוספות מלבד המבקש. המשיבה והאב המנוח נישאו בשנת 1970, ומשכך המשטר הרכושי החל עליהם הוא חזקת השיתוף. במהלך שנות נישואיהם רכשו בני הזוג נכסים רבים, ביניהם חברות ונדל"ן. המשיבה טענה כי חלק מהנכסים נרשמו במישרין על שם המבקש (הבן) או לחילופין, שהועברו לו בתמורה ל"מתנה נחזית".
המשיבה הגישה תביעה נגד המבקש, שבה טענה כי הוא מחזיק בנכסים השייכים לה מכוח חזקת השיתוף, וכי יש להורות על השבתם לעיזבון ולחלוקה בין יורשי המנוח. המבקש הגיש בקשה לסילוק על הסף בטענה שאין למשיבה עילה נגדו, וכי תביעתה חסרת סיכוי.
החלטת בית משפט קמא: בית המשפט קמא דחה את בקשת המבקש לסילוק על הסף. הוא קבע כי לתביעה קיימת עילה וכי יש מקום לבררה לגופה.
טענות המבקש בבקשת רשות הערעור: המבקש טען כי שגה בית משפט קמא בכך שדחה את בקשתו לסילוק על הסף. הוא טען כי המשיבה הסכימה למתנות שניתנו לו על ידי האב המנוח, ולכן אין לה כל עילה נגדו. לטענתו, מדובר בתביעה קנטרנית וטרדנית שאין לה בסיס. הוא הוסיף כי אין כל סמכות בחוק להתערב ב"מתנה נחזית" (כפי שטענה המשיבה) וכי אין לה כל בסיס בדין.
החלטת בית המשפט בערעור: בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור. השופטת פאני גילת כהן: השופטת קבעה כי החלטת בית משפט קמא לדחות בקשה לסילוק על הסף היא החלטה דיונית, וכי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה זו אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית מהותית.
השופטת ציינה כי טענת הסילוק על הסף צריכה להיות מבוססת על כך שגם אם כל העובדות הנטענות בכתב התביעה יוכחו, עדיין לא תהיה לתובע עילה. במקרה זה, המשיבה טענה באופן מפורש כי היא מעולם לא ויתרה על זכויותיה בנכסים, וכי אם וככל שהועברו נכסים למבקש, הם הועברו ללא הסכמתה, וללא גמירות דעת אמיתית מצדה, וכי מדובר ב"מתנה נחזית". טענות אלו, אם יוכחו, יכולות להקים עילה תביעה.
השופטת הדגישה כי מדובר במצב רכושי מורכב בין בני זוג שחל עליהם משטר של חזקת השיתוף, וכי תביעה של אישה הטוענת לזכויותיה מכוח חזקת השיתוף היא תביעה לגיטימית. היא ציינה כי יש לבחון את מכלול הנסיבות, ובכלל זה את העיתוי להעברת הנכסים, התנהלות הצדדים, וכל יתר הנסיבות שיש בהן כדי להצביע על כוונה אמיתית של הצדדים.
לכן, השופטת קבעה כי בית משפט קמא פעל כשורה כאשר דחה את הבקשה לסילוק על הסף, וכי יש לאפשר למשיבה להוכיח את טענותיה במסגרת דיון מלא. היא לא מצאה כל טעות משפטית או חריגה מסמכות בהחלטת בית משפט קמא.
לסיכום, בקשת רשות הערעור נדחתה. בית המשפט לא מצא כל סיבה להתערב בהחלטת בית משפט קמא, וחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.
