פסק הדין עוסק בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, אשר קבע כי מנוח טעה לחשוב שרק המערערת, אחת מילדיו, תוכל להציל נכס מקרקעין שהיה בבעלותו מנושיו. בשל טעות זו, ציווה המנוח את הנכס למערערת בלבד. בית המשפט לענייני משפחה ביטל הוראה זו בצוואה וקבע כי הזכויות בנכס יחולקו בין שלושת ילדיו של המנוח בחלקים שווים, כפי שנעשה ביחס לשאר רכושו. מכאן הערעור.
השופט צבי ויצמן התייחס לשאלה האם טעות של מצווה בצוואתו מצדיקה התערבות בית המשפט בהוראותיה. המערערת טענה כי לא הוכח שהמנוח טעה, וכי יש לכבד את רצונו כפי שבא לידי ביטוי בצוואה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי המנוח אכן טעה טעות מהותית, וכי אלמלא טעות זו, היה מוריש את הנכס לשלושת ילדיו בחלקים שווים.
הדיון התמקד ביישום סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות תיחשב בטלה אם הטעות מהותית וברורה, וכי אלמלא הטעות, המצווה לא היה עושה את אותה הוראה. במקרה זה, המנוח ציווה את הדירה למערערת לבדה מתוך תפיסה מוטעית כי רק היא תוכל להציל את הנכס מפני עיקולים וכינוס נכסים. ראיות שהוצגו, כולל סרטון שליווה את עריכת הצוואה ועדותו של עורך הדין שערך אותה, תמכו בטענה זו. עורך הדין העיד כי המנוח היה אובססיבי לרעיון הצלת הדירה וכי חתם על הצוואה בתנאי של הטעות הזו.
בית המשפט המחוזי בחן את הסוגייה של הוכחת הטעות, כאשר המצווה אינו יכול להעיד. השופט ויצמן ציין כי קשה להביא ראיות ישירות וחד-משמעיות להוכחת טעות במקרים כאלה, וכי די בראיות נסיבתיות שמשכנעות את בית המשפט כי אלמלא הטעות, המנוח היה מוריש את הדירה לכל ילדיו בחלקים שווים. הוא קבע כי בית המשפט לענייני משפחה פעל כשורה בקובעו שהייתה טעות וכי ניתן להחזיר את המצב לקדמותו על ידי ביטול ההוראה הנגועה בטעות.
בנוסף, עלתה סוגיית מעמד הצוואה כ"צוואה בלתי רגילה" – צוואה שנעשית בתנאים חריגים. אף על פי שטענת הטעות התקבלה על ידי השופט ויצמן, השופטות פלאוט ומושקוביץ הצטרפו לדעתו במובן הרחב של דחיית הערעור בנוגע לטענת הטעות. עם זאת, הן סברו כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת לקבוע את מעמד הצוואה נוכח עדויות העדים לה, שכן המנוח התייחס למסמך כצוואה בלתי רגילה (על פי הדין הדתי) בגלל תחושתו שרומה בעת שחתם על מסמכי המשכון.
הוחלט להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיבחן שוב את מעמד הצוואה בהתחשב בעדויות ובנסיבות הספציפיות, ובכך להשלים את התמונה המשפטית במקרה מורכב זה. ההכרעה מדגישה את הצורך באיזון בין כיבוד רצון המנוח לבין התערבות שיפוטית במקרים של פגמים מהותיים בצוואה.
