בפסק הדין נדונה תביעתה של אם להשבת הקטינה שהוצאה ממשמורתה בצו חירום לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), בטענה שפסק הדין הקודם שהורה על הוצאתה ניתן תוך פגיעה בזכויותיה ובניגוד לעיקרון ההכרה בתפקודה ההורי.
הרקע לפרשה הוא קשר זוגי ארוך של ההורים, הכולל פרידות חוזרות ונשנות, במהלכן גודלה הקטינה לסירוגין אצל שני ההורים. במהלך התקופה האחרונה נמסרה הקטינה לאם למשמורת מלאה לאחר תקרית אלימה בבית האב, אך דיווחים חוזרים על הזנחה, חוסר יציבות נפשית, שימוש בסמים והתנהלות חריגה מצד האם הביאו את הרווחה להתערב ולהוציא את הקטינה מהבית בצו חירום. האם טענה שפעלה לטיפול בעצמה, פנתה למרכז גמילה, עברה הליך טיפולי, קיבלה הדרכות הוריות ועברה אבחונים המעידים על מסוגלותה ההורית.
לטענתה, הוצאת הקטינה מהבית ללא מתן אפשרות לתקן וללא קיום דיון מספק פוגעת בזכותה החוקתית להורות, במיוחד כאשר ניתן היה לבחון חלופות אחרות ופחות פוגעניות. מנגד, שירותי הרווחה טענו כי האם אינה מבינה את חומרת מצבה, ניסתה להסוות מידע, והוסיפה להציג דפוסי התנהגות חריגים – כולל סירוב לשתף פעולה עם גורמי הרווחה והצגת תיעוד שגוי. בית המשפט דחה את התביעה לאחר בחינה מעמיקה של כל הדוחות, העדויות והתסקירים, תוך שקבע כי הוצאת הקטינה הייתה מוצדקת לנוכח הסיכון הממשי לשלומה הנפשי והפיזי.
נפסק כי עקרון טובת הילד גובר על זכות ההורים, והאינדיקציות ממקורות שונים מצביעות בבירור על קושי ניכר במסוגלות ההורית של האם בעת הזו. יחד עם זאת, בית המשפט עודד את האם להמשיך בתהליך שיקום הדרגתי, הכולל שיתוף פעולה מלא עם השירותים החברתיים, תוך הבטחה לבחינה מחודשת של המשמורת בעתיד, ככל שתשופר מסוגלותה ההורית באופן מובהק.
