החלטה זו ניתנה במענה לבקשת בית המשפט המחוזי (ת"א 64118-03-24) לקבלת חוות דעת הלכתית בנוגע למעמדה היהודי של אם מוסלמית לשעבר ובנה הקטין, תוך בירור מהות הליך "השבה ליהדות" שנערך לאם בבית הדין הרבני.
בית הדין קובע באופן חד וברור כי על פי ההלכה, אדם יהודי אינו מאבד את יהדותו גם אם המיר את דתו בפועל. לפיכך, גם אם האם התאסלמה – היא נותרה יהודייה לכל דבר, וממילא גם בנה נחשב יהודי ללא צורך בגיור.
הליך "השבה ליהדות" אינו מהווה גיור או הליך של המרת דת, אלא מהווה תהליך הלכתי של תשובה בלבד, שתכליתו לאפשר לאדם ששב ליהדות לשוב ולהינשא כדת משה וישראל – מאחר שהתנכרותו ליהדותו הקודמת יצרה מניעה הלכתית לעניין זה.
עוד הובהר כי הפקת "תעודת המרה" בעקבות הליך ההשבה נושאת משמעות מנהלית בלבד, ונדרשת לצרכי רישום משרד הפנים – אך אין לה כל משמעות הלכתית. בית הדין אף מבקר את השימוש המבלבל במינוח זה, אשר עלול להטעות רשויות שיפוט אזרחיות לחשוב כי מדובר בגיור או במעמד דתי חדש.
לסיכום: הליך "השבה ליהדות" נוגע לתחום דיני תשובה ולא לדיני גיור. האדם נותר יהודי גם אם המיר את דתו, ואין תוקף הלכתי לפקיעת יהדותו. בתי הדין מתבקשים להבהיר נקודה זו בפסיקותיהם כדי למנוע הטעיה במערכות רישום אזרחיות או בבתי משפט אזרחיים.
