פסק הדין עוסק בבקשת בעל לקבל היתר מאה רבנים לשאת אישה שנייה, לאחר שאשתו נעלמה עם בתם הקטינה למשך למעלה משלוש שנים ואינה משתפת פעולה עם אף גורם – לא הבעל, לא רשויות הרווחה והאכיפה, ולא בית הדין. האישה משתייכת ל"כת נשות השאלים", מסתתרת ואינה מחזיקה טלפון, ומתחמקת גם מהצעות דיסקרטיות לקבלת גט.
בית הדין מציין שמדובר במקרה עיגון קשה וחריג ביותר, בו האישה מחזיקה את הבעל "בשבי נישואין" ממושך, תוך נתק מוחלט גם מילדיהם האחרים. לאורך פסק הדין נדונה בהרחבה המסגרת ההלכתית והמשפטית להתיר את חרם דרבנו גרשום. בין היתר, נדונו פסקי דין ופסיקות מהנודע ביהודה, מהר"י מינץ, מהרשד"ם, שו"ת אחיעזר, רבי עקיבא איגר, הגר"ע יוסף ועוד, מהם עולה שכאשר האישה מוגדרת כ"מורדת" ומסרבת לשוב או להתגרש – ניתן להתיר לבעל לשאת אישה אחרת, גם ללא הסכמתה, ולאחר י"ב חודש לפחות של פרידה בפועל.
הפסק עוסק גם בשאלת חובת השלשת כתובה וגט. נקבע כי אין חובה להפקיד בפועל את מלוא סכום הכתובה, אלא די בהתחייבות או שטר חוב – בייחוד כאשר לא נקבע עדיין אם האישה זכאית לה, ובפרט כשסביר שלאור התנהלותה היא הפסידה את כתובתה.
לסיכום:
בית הדין התיר לבעל לשאת אישה שנייה, בכפוף להליך התקני:
- אישור נשיא ביה"ד הגדול (הראשל"צ הרב יצחק יוסף).
- חתימת מאה רבנים.
- השלשת גט והתחייבות לכתובה.
הפסק מציב תקדים ברור שמסמן לבית הדין כיצד לפעול בעיגון גברים חריג, ומדגיש שההלכה אינה מגדרית – גם נשים יכולות להיחשב לסרבניות גט ולהוביל להיתר נישואין מצד הבעל.
