היתר לשאת אשה על אשתו החולה בטרשת נפוצה – 1354689/1

פסק הדין בתיק 1354689/1 מהווה פסיקה משמעותית בתחום דיני המשפחה בישראל, שכן הוא עוסק בסוגיה נדירה ורגישה של מתן היתר לבעל לשאת אישה שנייה בעודו נשוי, על רקע מחלת הטרשת הנפוצה של אשתו הראשונה. פסק דין זה מדגים את המתח בין ההלכה היהודית לחוק הישראלי האוסר על ביגמיה.

הבקשה הוגשה על ידי בעל שאשתו חלתה בטרשת נפוצה לפני שנים רבות, ומצבה הרפואי התדרדר עד כדי שיתוק כמעט מוחלט, אשפוזים ממושכים, ותלות מוחלטת בסיוע צד שלישי לצרכים בסיסיים. הבעל טען כי הוא מטפל באשתו במסירות רבה, אך מבקש היתר לשאת אישה נוספת עקב חוסר היכולת לקיים חיי אישות וחיים זוגיים נורמטיביים, וכן בשל רצונו להוליד ילדים נוספים.

בית הדין הרבני בחן את הבקשה תוך שקילת מספר שיקולים מרכזיים:

1. המצב הרפואי של האישה – הוצגו חוות דעת רפואיות מקיפות המתארות את חומרת המחלה והפרוגנוזה העגומה, תוך קביעה שמדובר במצב בלתי הפיך שפוגע משמעותית בכל היבטי הזוגיות.
2. עמדת האישה – הובאה עמדתה של האישה, שהובעה באמצעות אפוטרופוס, לפיה היא מודעת למצבה ולמשמעות ההיתר המבוקש. היא הביעה את רצונה להישאר נשואה לבעלה אך הסכימה, אם כי בכאב רב, לאפשר לו לשאת אישה שנייה.
3. היבטים הלכתיים – בית הדין ניתח בהרחבה את המקורות ההלכתיים הרלוונטיים, ובפרט את היתר רבנו גרשום מאור הגולה, האוסר על נשיאת שתי נשים, והחריגים לחרם זה במקרים של חולי קשה. נדונו פסיקות קודמות מהשו"ת, החל מהרשב"א, המהר"ם מרוטנבורג, ועד לפוסקים בני זמננו.
4. היבטים חוקיים – נדונו המשמעויות של סעיף 179 לחוק העונשין, האוסר על ביגמיה, והסייג בסעיף 179(ב) המאפשר היתר מיוחד לפי פסק דין של בית דין דתי שניתן ברשות נשיא בית הדין הגדול.

לאחר דיון מעמיק, בית הדין הרבני החליט להתיר לבעל לשאת אישה שנייה, בכפוף למספר תנאים מגבילים:

1. קבלת אישור מנשיא בית הדין הרבני הגדול, כנדרש בחוק.
2. חתימה על התחייבות להמשיך לדאוג לאשתו הראשונה בכל צרכיה הרפואיים והכלכליים.
3. הסדרת הכתובה והתחייבויות כספיות נוספות לטובת האישה הראשונה.
4. הפקדת גט בבית הדין (למקרה שהבעל יבקש להתגרש בעתיד).
5. קבלת הסכמה מאה רבנים להיתר, כנדרש במסורת היהודית.

פסק הדין הדגיש כי ההיתר ניתן בשל הנסיבות החריגות והמיוחדות, ואין בו כדי לפתוח פתח להיתרים דומים במקרים פחות קיצוניים. בית הדין התחשב באופן מיוחד בכך שהבעל המשיך לטפל באשתו במסירות לאורך שנים רבות, ולא נטש אותה למרות מצבה הקשה.

פסק דין זה מהווה דוגמה לאופן בו מערכת המשפט הישראלית מאזנת בין ההלכה היהודית המסורתית לבין הערכים והנורמות של המשפט המודרני, תוך ניסיון לתת מענה הומני למצוקות אנושיות מורכבות במסגרת המגבלות הדתיות והחוקיות.