פסק הדין עוסק בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני מזונות קטינים, כאשר לא נכרכו בתביעת הגירושין ולא הייתה הסכמה מפורשת לכך. בית הדין האזורי קבע כי הסמכות מסורה לו, ואילו המבקש ערער בטענה כי לא התקיימה כריכה כדין ולא ניתנה הסכמה, ולכן הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
בית הדין הגדול מדגיש עיקרון חשוב: גם אם התנגדות המבקש לסמכות נובעת ממניעים פסולים – אין בכך כדי להקנות סמכות לבית הדין. מניעיו של הצד אינם רלוונטיים לקיומה של סמכות מהותית, ואין אפשרות לייצר סמכות "יש מאין" בהיעדר כריכה תקפה או הסכמה. לפיכך, הטענה של המשיבה כי מדובר ב"טרטור" מצד האב או חוסר תום לב – איננה רלוונטית לעצם קיומה של סמכות דיונית.
הפסק עוסק גם בטענת המשיבה כי ישנה הבנה מכללא בקרב הציבור החרדי לדון בבית הדין – אך קובע כי אין בכך תוקף משפטי או הלכתי להסכמה, ודורשת הוכחה קונקרטית. גם טענות שייתכן שדברים שנאמרו בבית הדין הקמא יש בהם כדי להקים הסכמה – טעונות חיזוק משמעותי שלא סופק.
למרות ההסתייגויות מהתנהלות המבקש, בית הדין מכיר בכך שסיכויי הערעור הלכאוריים אינם קלושים, ובשל השלב המוקדם בהליך – העניק לו רשות ערעור, בתנאי להפקדת ערובה בסך 5,000 ש"ח, למניעת שימוש לרעה בהליכי משפט.
לסיכום: סמכות שיפוט מותנית בכריכה תקפה או הסכמה מפורשת, ולא קמה ממניעים או מהתנהגות של הצדדים. המניעים – אפילו אם רעים – אינם מקנים סמכות. הפסק מחדד את עקרון ההפרדה בין שיקולי סמכות מהותיים לבין שיקולי תום לב או התנהגות בהליך.
