פסק הדין עוסק בטענות האם לפגיעה מינית מצד האב בבתם הקטינה ובהשלכותיהן על הסדרי השהות. חרף סגירת חקירות הילדים פעמיים ללא ממצאים, ולמרות התרשמות שירותי הרווחה כי לא קיימת מסוכנות – המליצו אלה להותיר את הקשר תחת פיקוח מרכז קשר ולהפנות את האב לאבחון מסוכנות מינית. בית הדין דחה גישה זו, בקובעו כי אין להטיל מגבלות כה חמורות על סמך חששות סובייקטיביים של האם והמלצות לא מבוססות של עובדים סוציאליים.
הפסק קובע שניתן וראוי לחזק את הקשר בין האב לבתו תוך מעבר הדרגתי מהפיקוח להסדרי שהות רגילים, ודן גם בהיבטי ניכור הורי ו"בניית דוקטרינת פדופיל מדומה". בנוסף, חויב האב במזונות בסך 1,200 ש"ח בחודש ובמחציות הוצאות חינוך ובריאות חריגות – אך רק אם האם לא תערים קשיים על מימוש זמני השהות. עוד נפסק כי איסוף המיטלטלין יבוצע על ידי האם, בעלות שתתחלק בין הצדדים. הפסק משלב גישה הלכתית-משפטית אחראית ומציב רף גבוה לדרישת הוכחה במצבים של טענות לפגיעה, לצד הגנה על זכות הילדים לקשר עם שני הוריהם.
