בפסק הדין שנדון עמד במרכזו ערעור של אישה על החלטת בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, אשר דחה את תביעתה להכריז על גירושין כתוצאה מכך שבעלה הכה אותה, איים עליה והשפיל אותה לאורך השנים, תוך פגיעה פיזית ונפשית מתמשכת.
האישה טענה כי מדובר בנישואין שאינם סבירים עוד, לאור חוויות קשות של אלימות מתמשכת, חוסר תקשורת, הזנחה רגשית והפחד התמידי שחשה מפני תגובותיו האלימות של הבעל. הבעל הכחיש חלק מהטענות וטען כי אינו מתנגד לשלום בית. בית הדין הרבני האזורי קבע שאין די בעובדות שהובאו בפניו כדי לחייב את הבעל בגט, והדגיש כי האישה חזרה לחיות עם בעלה אף לאחר מקרי האלימות, מה שפגע באמינות גרסתה.
בערעור לבית הדין הרבני הגדול, נקבע כי אין מחלוקת על כך שמדובר בנישואין הרוויים עימותים, ושהבעל נקט באלימות כלפי האישה, אך לא הוכח שמדובר באלימות קשה או קבועה שמביאה לחיוב בגט לפי ההלכה.
עם זאת, צוין כי האישה אינה נחשבת כמורדת אלא ככזו שאינה יכולה עוד לחיות עם בעלה מחמת הסבל שנגרם לה, אך מאחר והיא אינה תובעת כתובה – יש להותיר את פסק הדין על כנו.
לבסוף, הוחלט לדחות את הערעור ולהשאיר את החלטת בית הדין האזורי על כנה.
