פסק הדין עוסק בגבולות הסמכות לסטות מסדרי הדין "לפנים משורת הדין", תוך התמקדות בבקשה של מערערים להאריך מועד להגשת השלמות טיעון, לאחר שחלף המועד שנקצב לכך בהחלטה קודמת.
בית הדין (כב' הרב מיכאל עמוס) קובע כי גם כאשר ניתנת הקלה מטעמי צדק, חדשנות הסוגיה או לפנים משורת הדין – יש לכך גבולות ברורים. במקרה זה, חרף החלטה מפורשת שהתנתה את המשך הדיון בהגשת טיעונים עד מועד מסוים (6.7.2020), לא הוגשו הטיעונים במועד, ולא הוגשה אפילו בקשת ארכה.
בפסק הדין נמתחת ביקורת נוקבת על המערער, עורך דין במקצועו, אשר לא רק שהחמיץ את המועד, אלא שביקש ארכה בת חודשיים נוספים בטענה שפגרת בתי המשפט מונעת ממנו להתכונן. בית הדין דוחה את הטענה וקובע כי דווקא בשל היותו עו"ד בפגרה – זמנו היה פנוי יותר. נקבע כי פגרה שיפוטית אינה מקנה הקלות דיוניות אוטומטיות לבעלי דין המייצגים את עצמם, ואינה תחליף למילוי אחר הוראות שיפוטיות.
פסק הדין מציין כי עניינים "לפנים משורת הדין" אינם בגדר זכות דיונית אלא חסד שיפוטי, ומשלא נוצל כראוי – אין עילה להחיותו בדיעבד. נדחתה הבקשה לביטול ההחלטה הקודמת (שדחתה את הערעור וסגרה את התיק), והודגש כי אין הצדקה לדיון חוזר לאחר שלושה חודשי חסד שניתנו מעבר למועדים המקובלים.
לסיכום: פסיקה זו משרטטת גבולות ברורים להפעלת שיקול הדעת של בתי הדין בניהול הליך הוגן תוך הקפדה על כללי סדרי הדין. היא מבהירה כי חריגה מכללים פרוצדורליים תיעשה רק במקרים נדירים, ומחייבת את בעלי הדין לכבד את ההליכים ולפעול באחריות – גם כשבית הדין מגלה כלפיהם גמישות.
