הסוגיה הנדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 29.8.2024, שקבעה כי הקטינה (ילידת 2011) תלמד בשנת הלימודים תשפ"ה בבית ספר מסוים ביישוב חדש, וכי האב יוכל לבחור את מוסד הלימודים הבא. הסוגיה המרכזית נסבה סביב שיקול דעת בית המשפט בקביעת מקום מגורים ומוסד חינוכי לקטינים, תוך התחשבות בעקרון טובת הילד, רצון הקטינה ואיזון בין זכויות ההורים.
פרטי המקרה המבקשת (האם) ומשיב 1 (האב) ניהלו קשר זוגי ממנו נולדו להם שלושה קטינים, ביניהם הקטינה ילידת 2011. לאחר פרידתם, הגיש האב תביעות שונות, כולל תביעת משמורת ומזונות. במסגרת ההליכים, התבקש בית המשפט להכריע בנוגע למקום מגוריה של הקטינה ומוסד הלימודים שלה.
בעבר, הקטינה למדה בבית ספר מסוים ביישוב שבו התגוררה. האם, שמתגוררת ביישוב אחר, ביקשה שהקטינה תלמד בבית ספר ביישוב שבו היא מתגוררת. האב התנגד, ובית המשפט מינה אפוטרופוס לדין לקטינה, אשר התייחס לעניין רצון הקטינה.
בהחלטתו מיום 29.8.2024, בית המשפט לענייני משפחה בקריות קבע כי הקטינה תלמד בשנת הלימודים תשפ"ה בבית הספר "ק." ביישוב אחר, אליו עברה האם. בית המשפט אישר זאת, למרות שהאב התנגד למעבר. בנוסף, קבע בית המשפט כי את בחירת מוסד הלימודים הבא (כיתה ו') יהיה האב רשאי לבחור לבדו, וזאת לאור העובדה כי הקטינה מביעה רצון לעבור להתגורר עם האב. בית המשפט קמא הדגיש כי הוא מתרשם שרצון הקטינה הינו אמיתי, יציב וברור, וכי היא אינה מוסתת.
טענות המבקשת המבקשת (האם) טענה כי שגה בית המשפט קמא בקביעותיו. לטענתה, ההחלטה לפיה האב יהיה רשאי לבחור לבדו את מוסד הלימודים הבא של הקטינה פוגעת בסמכותה כהורה ובטובת הקטינה. היא הדגישה כי הקטינה צעירה, וכי אין להטיל עליה את כובד המשקל של בחירת מוסד לימודים עתידי.
המבקשת טענה כי ההחלטה ניתנה בהתבסס על רצון הקטינה בלבד, וכי רצון זה עלול להיות מושפע מגורמים חיצוניים, וכי יש לבחון את טובת הקטינה במבחן אובייקטיבי. היא טענה כי המעבר ייצר קשיים לקטינה, כולל פרידה מחברותיה וממסגרת מוכרת, וכי הדבר יפגע ביציבותה.
דיון והכרעה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט חננאל שרעבי) דחה את בקשת רשות הערעור. בית המשפט חזר על העיקרון לפיו ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות ביניים הנוגעות לסדרי דיון וחינוך קטינים, אלא במקרים חריגים ונדירים ביותר שבהם נגרם עוות דין קשה או נזק בלתי הפיך.
השופט שרעבי קבע כי המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם חריגים. הוא הדגיש כי בית המשפט לענייני משפחה הקדיש תשומת לב ראויה לרצון הקטינה, וכי רצון זה, אף שאינו שיקול יחיד, הוא בהחלט שיקול רב משקל. בית המשפט קמא התרשם כי רצון הקטינה לעבור ללמוד ולהתגורר עם האב הוא אמיתי, יציב וברור, וכי היא אינה מוסתת.
בית המשפט המחוזי התייחס לכך שאפוטרופוס לדין שוחח עם הקטינה ואישר את רצונה לעבור. האפוטרופוס לדין אף ציין בתשובתו כי הקטינה מרוצה מהמעבר וכי לא קיימים כל קשיים. קביעת האפוטרופוס לדין מחזקת את מסקנת בית המשפט קמא בדבר טובת הקטינה.
השופט ציין כי טענות המבקשת בדבר קשיים בביצוע המעבר, פרידתה מהחברות ומעבר ללא הכנה, לא מצאו ביסוס בראיות, וכי ההיפך הוא הנכון: במצב הדברים הנדון, טובת הקטינה מחייבת לאפשר לה לעבור ללמוד במוסד הלימודים שנבחר, בהתאם לרצונה ולטובתה.
לסיכום, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור במלואה, וקבע כי ההחלטה של בית המשפט לענייני משפחה הייתה סבירה וראויה בנסיבות העניין. לא נפסקו הוצאות בנסיבות העניין, לאור העובדה שמדובר בסכסוך משפחתי וטובת הקטינה היא השיקול המרכזי.
