פסק הדין עוסק בבקשת אפוטרופוס ההקדש "בית חינוך יתומים לעדת הספרדים בירושלים" לקבל סעד הצהרתי הקובע כי הפיקוח על ההקדש נתון לסמכות הבלעדית של בתי הדין הרבניים, ולא לרשם ההקדשות לפי חוק הנאמנות.
המבקש ביקש מבית הדין לקבוע שאין עליו לרשום את ההקדש בפנקס ההקדשות הציבוריים ואין עליו להגיש לרשם דו"חות ניהול, מאחר שמדובר בהקדש דתי שהוקם עוד ב-1925 בפני הרבנות הראשית לארץ ישראל, ולפיכך הוא נתון לשיפוט ייחודי של בית הדין לפי סימן 53 לדבר המלך במועצה. רשם ההקדשות, מנגד, דרש החלה של חוק הנאמנות, תשל"ט–1979, בטענה שמדובר בהקדש בעל מטרה ציבורית.
הדיון נגע בשאלה עקרונית: האם רשם ההקדשות מוסמך לפקח על הקדשות דתיים ותיקים, והאם הדרישה לרישום ולדיווח חלה גם עליהם. המדינה טענה לחוסר סמכות של בית הדין לדון בעניין, אך הדיינים קבעו כי הם מוסמכים לדון ולפרש את תחולת החוק לצורך בירור סמכותם.
בית הדין דחה את עמדת המדינה וקבע:
- ההקדש הוא דתי, ונוסד בפני בית דין דתי לפי הדין הדתי – ולכן תחול עליו סמכות ייחודית של בית הדין לפי דבר המלך.
- ניהול פנימי כולל את סמכות הפיקוח, הדרישה לדיווח והיכולת להורות לנאמנים כיצד לפעול – והפיקוח אינו שייך לרשם ההקדשות.
- חוק הנאמנות אינו חל רטרואקטיבית על הקדשות דתיים שהוקמו קודם לחקיקתו, אלא אם בית הדין הדתי עצמו מחליט להחילו.
הפסק סוקר בהרחבה את עקרונות הדין הדתי והאזרחי, כולל תקדימים (כגון פרשת שאולוף ופרשת בורוכוב), מקורות הלכתיים, פסיקה אזרחית והיסטוריית חקיקה. נקבע כי בית הדין הרבני הוא הרשות הרגולטורית העליונה לענייני הקדשות דתיים, ובית הדין קיבל את הבקשה במלואה.
לסיכום: פסק הדין מעגן את הסמכות הייחודית של בתי הדין הרבניים לפקח על הקדשות דתיים ותיקים, ודוחה ניסיון של רשם ההקדשות להכיל עליהם פיקוח חיצוני. הפיקוח – כולל הדרישה לדיווחים וניהול החשבונות – הוא חלק מהניהול הפנימי הנתון לסמכות הדתית בלבד.
