בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה באשדוד מיום 7.8.2023, שבגדרה בוטל צו מניעה זמני שאסר על ביצוע דיספוזיציה (פעולה משפטית) בזכויות בדירה. המבקשת עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות בדירה, אך בית המשפט קבע כי תביעתה והבקשה לצו מניעה נגועות בחוסר תום לב.
רקע והליכים קודמים: המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט קמא ובה עתרה כי יוצהר שהיא בעלת מלוא הזכויות בדירה בראשון לציון. תביעתה נשענה על "זכות העקיבה והתחלוף", בטענה כי הדירה נרכשה מכספים שקיבלה מאביה המנוח, מכוח צוואה לפיה היא היורשת היחידה. היא טענה כי הכספים הופקדו בחשבון המשותף שלה ושל אמה (המשיבה), ולאחר מכן הועברו לחשבון האם בלבד ושימשו לרכישת הדירה.
המבקשת טענה עוד כי הדירה נועדה להיות בבעלותה, וכי אמה הבטיחה לה את הדירה. במסגרת התביעה, הגישה המבקשת גם בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, שאכן ניתן ביום 25.7.2023 ואסר על האם לבצע כל דיספוזיציה בדירה. לאחר דיון במעמד שני הצדדים, הגישה האם בקשה לביטול הצו. בית המשפט קמא קיבל את בקשת האם וביטל את צו המניעה, בנימוק שהמבקשת לא הוכיחה קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, וכי בקשתה נגועה בחוסר תום לב משמעותי.
טענות המבקשת בערעור: המבקשת טענה כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע שלא עמדה בנטל הראיה להוכחת חשש להכבדה. לטענתה, האם נטלה הלוואות על הדירה והעלתה טענות סותרות בכתבי טענותיה, מה שהצביע על כוונתה להבריח נכסים. המבקשת הדגישה את מערכת היחסים המורכבת עם אמה, שפוגעת בה "שלא כדין". היא חזרה וטענה כי הדירה נועדה להיות שלה.
החלטת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי, מפי השופטת פאני גילת כהן, דחה את בקשת רשות הערעור.
- התערבות בהחלטות ביניים: בית המשפט חזר על הכלל לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות ביניים אלא במקרים חריגים של טעות משפטית או עובדתית בולטת.
- העדר חשש להכבדה: נקבע כי לא הוכח כל חשש להכבדה. נטילת הלוואות המובטחות במשכנתא אינה מהווה בהכרח חשש להברחת נכסים, אלא פעולה כלכלית מקובלת.
- חוסר תום לב: בית המשפט קיבל את קביעת בית המשפט קמא לפיה הבקשה נגועה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. התנהלות המבקשת, ובמיוחד הודאתה בחקירתה כי המניע לתביעה הוא לבוא חשבון עם אמה על התנהגותה בעבר, מעידה על ניצול ההליך המשפטי לתכלית זרה. המבקשת אף העלתה טענות סותרות בדבר רצונה לקבל סעד הצהרתי מול אי רצונה לנהוג בדירה מנהג בעלים.
- סעד זמני: נקבע כי סעד זמני אינו כלי שנועד לשרת נקמנות או אינטרסים אישיים שאינם קשורים ישירות לסעד הסופי בתביעה.
תוצאה: בקשת רשות הערעור נדחתה. המבקשת חויבה בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, וזאת בשל ניצול לרעה של הליכי בית המשפט.
