פסק הדין עוסק בבקשת אם לעכב את ביצוע הסדרי השהות שנקבעו בין ילדיה לבין האב, בשל טענות לאלימות מצדו. בית הדין דוחה את הבקשה, תוך שהוא מבהיר שערעור בפני עצמו אינו עילה לעיכוב ביצוע, אלא שיש לבחון את מאזן הנוחות, הראיות והסכנות הנטענות.
הטענות לאלימות בין הצדדים הוצגו כהדדיות, ולא הוכחו ברמה המצדיקה פיקוח או ניתוק מהורה. בית הדין דחה את האפשרות להעדיף את טובת הילד על סמך חששות לא מבוססים, וקבע כי הסדרי השהות יתקיימו בהתאם להחלטת בית הדין האזורי – באופן הדרגתי ותחת פיקוח מקצועי, אך ללא פיקוח צמוד במהלך המפגשים, אלא אם יידרש בהמשך. נקבע כי פיקוח יתר עלול לתייג את האב כתוקפן ללא בסיס, ולפגוע בילדים ובקשר עמו.
עוד נקבע כי המומחה שמונה משמש גם כמתאם הורי, בעל סמכויות מוגבלות בפיקוח בית הדין, אשר אמור לסייע לצדדים להגיע לתיאומים נקודתיים. הטענה כי האב "גורר" את האם לבקשות סרק נדחתה, תוך קביעה שדיון עתידי יבחן כל בקשה לגופה.
לסיכום, פסק הדין מבסס עמדה נחרצת בעד חיזוק קשרי ילדים עם שני הוריהם גם בצל קונפליקט בין ההורים, ומתריע מפני ניכור הורי ותיוגים שגויים המבוססים על טענות לא מוכחות. עיכוב ביצוע – קובע בית הדין – הוא חריג המחייב הצדקה חזקה, וכאשר אין הוכחה לסכנה ממשית, אין לעכב מימוש זמני שהות בין הורה לילדיו.
