הסוגיה הנדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 22.9.2024, אשר אישרה מכר דירת הצדדים לצד ג' תמורת 2.45 מיליון ש"ח. הסוגיה המרכזית נסבה סביב סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע כי לא יימכר בית מגורים של בני זוג אלא אם הובטח מדור חלופי לקטינים. המחלוקת העיקרית היא האם אישור המכר משרת את טובת הקטינים ומבטיח להם מדור חלופי הולם, ובנוסף, האם מחיר המכירה שקבע בית המשפט קמא משקף את שווי הדירה באופן הולם.
פרטי המקרה הצדדים (המבקשת והמשיב) נישאו בשנת 2009 ונולדו להם שלושה ילדים קטינים. יחסיהם עלו על שרטון והם מנהלים הליכים הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת הליכי הרכוש, מונו שמאי מקרקעין להערכת שווי בית הצדדים, ואקטואר לאיזון הזכויות והחובות. השמאי העריך את שווי הבית ב-2.45 מיליון ש"ח. הדירה עומדת למכירה בהליכי כינוס נכסים.
המשיב (האב) הסכים למכירת הדירה לקונים, צד ג', במחיר של 2.45 מיליון ש"ח. המבקשת (האם) התנגדה למכירה במחיר זה, בטענה כי המחיר נמוך משוויה האמיתי של הדירה וכי יש לבצע שמאיות נוספות. לטענתה, מכירת הדירה במחיר זה לא תאפשר לה להבטיח מדור חלופי הולם עבורה ועבור הקטינים, וכי הליך הכינוס מיותר ויקר וניתן למכור את הדירה באופן עצמאי במחיר גבוה יותר.
כמו כן, המבקשת העלתה טענות לגבי מצבה הבריאותי והכלכלי, אשר לדבריה מקשים עליה במציאת מדור חלופי. היא ביקשה לעכב את מכירת הדירה עד שתמצא פתרון למדור חלופי הולם.
בית המשפט לענייני משפחה בקריות אישר את מכירת הדירה במחיר שנקבע, בהתבסס על הערכת השמאי ועל העובדה כי הקונים הציעו את מחיר השומה. בית המשפט קמא קבע כי מחיר זה מספק ביטחון למדור חלופי עבור המבקשת והקטינים, וכי הוצגו ראיות לכך שקיימות אפשרויות למדור חלופי.
טענות המבקשת המבקשת טענה כי שגה בית המשפט קמא בכך שאישר את מכר הדירה במחיר של 2.45 מיליון ש"ח. לטענתה, מחיר זה אינו משקף את שווי השוק האמיתי של הדירה, וכי מכירה במחיר נמוך כזה תפגע ביכולתה להבטיח מדור חלופי הולם עבורה ועבור הקטינים, בניגוד לסעיף 40א לחוק המקרקעין. המבקשת הדגישה כי מדובר בביתה היחיד, וכי היא וילדיה עתידים למצוא את עצמם ללא קורת גג מתאימה.
היא הוסיפה כי אין כל דחיפות במכירת הדירה בדרך של כינוס, וכי נטילת הלוואה לכיסוי חובותיה, והמשך מכירה עצמאית של הדירה, עדיפה על מכירה בהליך של כינוס, אשר כרוך בהוצאות גבוהות נוספות. המבקשת טענה כי בית המשפט קמא לא איזן נכונה בין זכויותיה וזכויות הקטינים לבין הצורך בכינוס הנכסים.
דיון והכרעה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט חננאל שרעבי) דחה את בקשת רשות הערעור. בית המשפט חזר על העיקרון לפיו ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות ביניים הנוגעות למימוש נכסים, וכי החלטות מסוג זה הן בסמכותה של הערכאה הדיונית, ורק במקרים חריגים ונדירים ביותר, כאשר קיים חשש לעיוות דין או לנזק בלתי הפיך, תתערב ערכאת הערעור.
השופט שרעבי קבע כי המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם חריגים. הוא הדגיש כי בית המשפט לענייני משפחה בחן את כלל השיקולים הרלוונטיים, כולל הערכת השמאי, טובת הקטינים והבטחת מדור חלופי. השופט ציין כי סעיף 40א לחוק המקרקעין אינו מחייב הבטחת מדור חלופי דווקא מתוך כספי התמורה ממכירת הדירה, אלא די בכך שישנם "הסדרים המניחים את הדעת" להבטחת מדור זה.
במקרה הנדון, בית המשפט קמא התרשם כי התמורה שתתקבל ממכירת הדירה, גם לאחר ניכוי המשכנתא, בסך כ-650,000 ש"ח, מספקת די והותר כדי להבטיח מדור הולם עבור המבקשת והקטינים, וכי קיימות דירות להשכרה או לרכישה בסכומים אלה.
בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת בדבר מחיר נמוך של הדירה, וקבע כי ההחלטה התבססה על הערכת שמאי מקרקעין מוסמך, וכי לא הוצגו ראיות משכנעות לסתור הערכה זו. כמו כן, בית המשפט ציין כי הליך הכינוס נועד לייעל ולזרז את מכירת הדירה, וכי הוצאותיו סבירות בנסיבות העניין.
בנוסף, בית המשפט התייחס לטענת המבקשת כי היא עתידה לקבל "כתובה" מבית הדין הרבני, וציין כי סכום זה, ככל שיתקבל, יוסיף ליכולתה הכלכלית ויסייע לה בפתרון המדור.
לסיכום, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור במלואה, וקבע כי ההחלטה של בית המשפט לענייני משפחה הייתה סבירה, מאוזנת ומבטיחה את טובת הקטינים. המבקשת חויבה בהוצאות המשיב בסך 7,500 ש"ח.
