ההליך עוסק באישור החלטת בית הדין הרבני האזורי ברחובות להטיל קנס יומי על אישה המסרבת לקבל גט, וכן בקביעת האם ניתן להפחית מסכום הכתובה כאמצעי לחץ.
בית הדין הרבני קבע כי המשיבה (האישה) מסרבת לקבל את גטה בניגוד לפסקי דין ברורים של בתי הדין, חרף ניסיונות שכנוע וצווי הגבלה שהוטלו עליה מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין). לפיכך, הוטל עליה קנס יומי מדורג, שישולם לאוצר המדינה לפי סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון). נוסף לכך, נקבע כי ככל שתימצא זכאית לכתובה בעתיד, יופחת ממנה סכום של 500 ש"ח בגין כל יום עיכוב בקבלת הגט.
בית המשפט העליון, מפי הנשיאה חיות, אישר את הקנס היומי אך ביטל את הסנקציה של הפחתה יומית מהכתובה. נקבע כי הסנקציה הכספית היומית היא אמצעי לגיטימי לכפיית ציות, אך הפחתת כתובה מהווה כלי לחיץ שאינו מוסדר בסמכות לפי סעיף 7א(ב). השימוש בדמי הכתובה לצורך הפעלת לחץ מהווה למעשה קנס לטובת בעל הדין – ולא קנס סטטוטורי שמועבר לאוצר המדינה, ולכן אינו חוקי. נקבע כי בית הדין הרחיב יתר על המידה את פרשנות סמכותו בתחום זה.
עוד חידדה הנשיאה כי השימוש באמצעי כפייה כדוגמת קנסות לפי פקודת בזיון בית משפט צריך להיעשות בהדרגה, לאחר מיצוי אמצעים מתונים יותר – אך במקרה זה הוכח שבית הדין נקט באיפוק רב לפני שהטיל את הקנסות, ולכן פעולתו הייתה מידתית.
לסיכום: בית המשפט העליון קובע כי בתי הדין רשאים להטיל קנסות כספיים על סרבני גט לטובת אוצר המדינה (סעיף 7א), אך אינם רשאים להשתמש בכתובה או בזכויות כספיות מהותיות ככלי לאכיפה או ענישה. זוהי פסיקה עקרונית המחזקת את ההבחנה בין סמכות מהותית לבין אמצעי כפייה דיוניים, ומבהירה את גבולות הגזרה של בתי הדין הרבניים בתחום סרבנות גט.
