פסק הדין עוסק בערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי בני זוג שחיו יחד כידועים בציבור הם שותפים בדירת המגורים, אף שהדירה רשומה על שם בן הזוג בלבד.
הצדדים הכירו בשנת 2007, חיו יחד כ-14–15 שנים, הביאו לעולם שני ילדים, וניהלו חיי משפחה מלאים ללא נישואין פורמליים. במהלך השנים עברו בין מספר דירות, כאשר הדירה האחרונה – בראשון לציון – נרכשה במהלך החיים המשותפים ונרשמה על שם המערער בלבד.
טענות המערער והמשיבה
המערער טען כי אף שהצדדים היו ידועים בציבור, התקיימה ביניהם הפרדה רכושית מלאה, וכי הדירה נרכשה מכספיו בלבד, שמקורם בנכסים שהיו בבעלותו עוד לפני הקשר.
לטענתו, אין די בעצם קיומם של חיי זוגיות ממושכים וגידול ילדים כדי להקנות זכויות בדירה הרשומה על שמו. מנגד, המשיבה טענה כי התקיימה כוונת שיתוף ברורה, וכי היא תרמה תרומה משמעותית לחיי המשפחה בניהול הבית וגידול הילדים, בעוד המערער התפתח כלכלית בעבודתו.
קביעות בית המשפט לענייני משפחה
בית המשפט קמא קבע כי מדובר בידועים בציבור שניהלו משק בית משותף וחיי משפחה מלאים, וכי הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בדירת המגורים. נקבע כי דירת מגורים היא נכס משפחתי מובהק, ולפיכך נדרש רף ראייתי נמוך יותר להוכחת שיתוף.
בין היתר הודגשו משך הקשר, קיומם של ילדים משותפים, החלפת דירות לאורך השנים, המעבר לעיר ראשון לציון לבקשת המשיבה, מגורי אם המשיבה בדירה, והאווירה הכללית של שיתוף ומאמץ משותף.
הערעור והמסגרת המשפטית
בערעור חזר המערער על טענותיו להיעדר שיתוף ולמקור חיצוני של הכספים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך סקירה רחבה של הלכת השיתוף הספציפי והתפתחותה בפסיקה.
נקבע כי גם נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג קודם לקשר עשוי להפוך למשותף, אם הוכח "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת שיתוף – ובפרט כאשר מדובר בדירת מגורים.
הכרעת בית המשפט המחוזי
בית המשפט קבע כי ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים היטב ואין מקום להתערב בהם. הודגש כי לא מדובר בהתחשבנות כספית בין בני זוג, אלא בהכרה במאמץ המשותף ובתרומה השוויונית לחיי המשפחה. לפיכך נקבע כי הדירה היא נכס משותף שיש לאזנו בין הצדדים. הערעור נדחה, והמערער חויב בהוצאות.
