בפסק דין זה דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר דחה את בקשת המבקש להורות למשיבה, אשתו לשעבר, להחזיר לידיו את הקטינה המשותפת, לאחר שזו עברה עמו להתגורר בחו"ל עם נישואיה השניים.
המבקש טען כי המשיבה הפרה את צו המשמורת המשותפת שניתן בעבר, וכי המעבר נעשה ללא הסכמתו, באופן חד-צדדי, ובניגוד לטובת הילדה. לטענתו, מדובר בהעברה בלתי חוקית של משמורת, הגורמת נזק לקטינה ומנתקת אותה ממנו. מנגד, המשיבה טענה כי המעבר בוצע כדין לאחר שיתוף המבקש, בתיאום עם גורמי הרווחה ובהתאם לצרכיה המשפחתיים החדשים, תוך שמירה על קשר עם האב באמצעות ביקורים ותקשורת מקוונת.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה בקובעו כי לא הוכח שהמעבר בוצע בניגוד לצו שיפוטי תקף, או בניגוד להסכמות מוקדמות בין הצדדים. עוד נקבע כי יש לבחון את טובת הקטינה בטווח הארוך, ולא רק את הפגיעה האפשרית בקשר עם האב, וכי לא נמצאה עילה להורות על החזרתה לישראל. בהחלטתו הדגיש בית המשפט את הצורך להגן על יציבות חייה של הקטינה בסביבה החדשה.
המערער הגיש בקשת רשות ערעור וטען כי ההחלטה שגויה משפטית, וכי יש לראות במעבר לחו"ל כהפרת המשמורת המשותפת, המחייבת את החזרת הקטינה לישראל על פי דיני המשמורת הבינלאומית. כמו כן נטען כי ההליך לא כלל בירור מעמיק דיו לגבי טובת הילדה והקשר עם האב. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקובעו כי לא נפלה טעות המצדיקה את התערבותו, והחלטת בית המשפט לענייני משפחה ניתנה לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, תוך התחשבות בטובת הקטינה ובנסיבות המשפחתיות החדשות.
נקבע כי לא הוכח נתק בקשר בין האב לבתו, ושאין מקום להורות על החזרת הקטינה בניגוד לרצון האם ובית הספר החדש שלה, בפרט כשהיא מתפקדת היטב ומביעה הסתגלות טובה. לפיכך, הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות.
