סוגייה נדונה: קביעת אבהות על קטינה שנולדה מחוץ לנישואין, והשלכות רישום האבהות במרשם האוכלוסין, בדגש על סוגיית הממזרות
פסק הדין עוסק בערעור שהגישה היועצת המשפטית לממשלה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי המשיב 1 הוא אביה של קטינה שנולדה מחוץ לנישואין, והורה לרשום זאת במרשם האוכלוסין.
הרקע למקרה הוא קטינה שנולדה לאם (המשיבה 2) מחוץ לנישואין, כאשר האם הייתה נשואה באותה עת לאחר. האב (המשיב 1) טען כי היה בקשר זוגי עם האם, והוא אבי הקטינה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת האב והורה על רישום האבהות.
היועצת המשפטית לממשלה ערערה על ההחלטה, בנימוק העיקרי כי קביעת אבהות במקרה זה עלולה להביא להכרזת הקטינה כ"ממזרת" על פי הדין העברי, מה שעלול לפגוע קשות בעתידה ובמעמדה. היא טענה שיש להעדיף את טובת הקטינה, שהיא להימנע מהכרזת ממזרות, גם אם הדבר סותר את האמת הביולוגית.
השופטים נפתלי שילה (אב"ד), עינת רביד ושאול שוחט דחו את הערעור פה אחד. ניתוח ההחלטה התבסס על מספר נקודות מרכזיות:
ראשית, עקרון קביעת האמת הביולוגית: בית המשפט הדגיש כי קביעת אבהות מבוססת על עקרון האמת הביולוגית. ככלל, כאשר קיימת וודאות גנטית (בדיקת רקמות שאינה שנויה במחלוקת), יש לקבוע את האבהות בהתאם.
שנית, סוגיית הממזרות ו"דוחק השעה": בית המשפט הכיר ברגישות העצומה של סוגיית הממזרות ובפגיעה הקשה בכבוד האדם הכרוכה בה. עם זאת, הוא חזר על פסיקת בית המשפט העליון (בג"ץ 707/04) לפיה "דוחק השעה" (הצורך להימנע מממזרות) אינו כה גדול עד שיש לבחור ב"שקר המשפטי" על פני "האמת המדעית". כלומר, העובדה שקביעת אבהות עלולה להוביל לממזרות אינה עילה מספקת לשלול את קביעת האבהות הביולוגית. במקרה זה, האב ביולוגי רצה להיות מוכר כאבי הקטינה, והקטינה עצמה זכאית לדעת מיהו אביה הביולוגי ולקבל ממנו מזונות.
שלישית, היעדר סמכות בית המשפט לענייני משפחה לקבוע ממזרות: בית המשפט הבהיר כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות להכריז על אדם כממזר. סמכות זו נתונה באופן בלעדי לבתי הדין הרבניים. מכאן, שפסק דין המצהיר על אבהות, אינו מהווה בהכרח הכרזה על ממזרות. גם אם יש סמכות לבית הדין הרבני לפסוק בעניין בעתיד, אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט האזרחי לקבוע אבהות.
רביעית, סעד חלופי שהוצע לאב: בית המשפט דחה את הצעת היועצת המשפטית לממשלה כי האב יגיש תובענה למינוי אפוטרופוס, כחלופה להכרה באבהות. הוא קבע כי מינוי אפוטרופוס אינו יכול להחליף קביעת אבהות, שהיא זכות מהותית של הקטינה ושל האב.
חמישית, פסיקה קודמת: השופט שילה התייחס לפסיקה עקרונית בנושא, וקבע כי אין מקום לסטות מההלכה הקיימת בנוגע לאיזון בין טובת הקטין לבין עקרון גילוי האמת.
לסיכום, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, והותיר את קביעת האבהות על כנה. ההחלטה מדגישה את עקרון גילוי האמת הביולוגית בתיקי אבהות, ואת ההגבלה על סמכות בתי המשפט האזרחיים להתערב בסוגיות בעלות השלכות הלכתיות (כמו ממזרות), תוך הדגשה כי סמכות זו נתונה לבית הדין הרבני.
