פסק דין זה עוסק בסוגיה משפטית חשובה של צירוף צד שלישי שאינו "בן משפחה" לתביעה בבית משפט לענייני משפחה, תוך בחינת הגבלות הסמכות והפרוצדורה הנדרשת.
רקע המקרה והמחלוקת המבקשת הגישה תביעה לביטול עסקת מתנה של דירתה לבתה, בטענה שהועלתה לה על ידי הבת ובעלה בהטעיה. בכתב התביעה צורפה גם עורכת הדין שטיפלה בעסקה (המשיבה 1) כנתבעת, בטענה שהייתה מעורבת בהונאה. עורכת הדין הגישה בקשה למחיקתה מכתב התביעה בטענה שאינה "בת משפחה" ולכן אינה נתונה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.
הכרעת בית המשפט קמא בית המשפט קמא קבע שהמבקשת לא הגישה בקשה מראש לצירוף עורכת הדין כנדרש בסעיף 6(ו) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, אלא כללה אותה בכתב התביעה ללא הרשאה. בנוסף, בית המשפט קבע שהסעד העיקרי (ביטול העסקה) אינו קשור לעורכת הדין ואין צורך בה לביצועו, והסעד היחיד הקשור אליה הוא פיצוי כללי של 50,000 שקלים "בגין עוגמת נפש".
עמדת המבקשת בערעור המבקשת טענה שיש לראות בתגובתה לבקשת המחיקה כבקשה לצירוף עורכת הדין, וכי מעשיה של עורכת הדין גרמו לה נזק ישיר ולכן ניתן לצרפה. המבקשת הדגישה שהעסקה נוגעת גם לעורכת הדין ולכן יש מקום לצרפה להליך.
ההכרעה הסופית של בית המשפט השופט דחה את בקשת רשות הערעור מהטעמים הבאים:
סוגיית הפרוצדורה: הפרוצדורה נועדה כדי לקיימה ולא לאפשר קיצורי דרך. סעיף 6(ו) לחוק קובע שהצירוף נעשה על ידי בית המשפט בלבד ולא על ידי התובע, ועל כן יש להגיש בקשה מראש ולא בדיעבד.
היעדר סעד נזיקי ספציפי: כתב התביעה אינו כולל סעד נזיקי עם פירוט ראש הנזק, עילת הנזק וכימות הנזק, אלא רק סעד כללי של "עוגמת נפש" שהוא טפל לסעד העיקרי.
הגנה על זכויות הצד השלישי: צירוף צד שלישי עלול לפגוע בזכויותיו שכן סדרי הדין וכללי הראיות בבית משפט לענייני משפחה שונים וגמישים יותר. על כן יש להשתמש בסמכות זו בצמצום ובמשורה.
שמירת זכויות התביעה: זכותה של המבקשת להגיש תביעה נזיקית נפרדת נגד עורכת הדין נשמרת לה בבית המשפט המוסמך.
פסק הדין מדגיש את חשיבות הקפדה על הפרוצדורה הנכונה בצירוף צדדים שלישיים לתביעות משפחתיות ואת הצורך באיזון בין יעילות שיפוטית להגנה על זכויות הצדדים.
