פסק הדין עוסק במחלוקת רכושית בין בני זוג שנישאו בשנת 1996 ונפרדו לאחר כ-23 שנות נישואין. במרכז הסכסוך עמדו חמש דירות בנס ציונה שנבנו במסגרת עסקת קומבינציה על קרקע שהאישה קיבלה במתנה מאביה טרם הנישואין ונרשמה על שמה בלבד.
במהלך החיים המשותפים נחתם הסכם קומבינציה עם קבלן, במסגרתו התקבלו כספים במזומן ושבע דירות, כאשר שתי דירות נמכרו ותמורתן הוזרמה לחשבון המשותף, וחמש דירות נותרו רשומות על שם האישה. הבעל טען כי הדירות הן רכוש משותף נוכח השקעתו רבת השנים בקידום הפרויקט, ניהולו, מימון חלק מההוצאות מכספים משותפים והפקדת דמי השכירות לחשבון המשותף, בעוד האישה טענה כי מדובר בנכס פרטי הנובע ממתנה שקיבלה ממשפחתה.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הקרקע עצמה היא רכוש פרטי של האישה, אך הדירות שנבנו עליה מהוות שבח משותף לגביו הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, בין היתר לאור מעורבות הבעל בפרויקט, ערבוב הכספים, נטילת הלוואות משותפות והתנהלות כלכלית שיתופית לאורך הנישואין. בהתאם לכך הורה על חלוקה שווה בדירות, תוך קיזוז שווי הקרקע כקרקע חקלאית מחלקו של הבעל. בנוסף נדחתה תביעת האישה לפיצוי בגין פערי השתכרות, ונקבע פירוק שיתוף בדירות המגורים ברעננה ואיזון יתר הזכויות הסוציאליות.
בערעור לבית המשפט המחוזי דחתה הערכאה את טענות האישה וקיבלה את ערעור הבעל. נקבע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית מובהקת בדירות, וכי בנסיבות של נישואין ארוכים, ראשונים ושיתופיים, בהם התקיים אורח חיים כלכלי משותף מלא והבעל השקיע מאמץ מתמשך בקידום הנכס והפקת פירותיו, אין מקום להבחין בין הקרקע לבין הדירות שנבנו עליה. בית המשפט הדגיש כי השיתוף חל על הנכס כולו ולא רק על השבח, וכי קיזוז שווי הקרקע הוא מלאכותי ואינו משקף את הסתמכות הבעל על מצגי השיתוף שנוצרו במהלך השנים.
לפיכך נקבע כי הבעל זכאי למחצית מלאה מהזכויות בחמש הדירות בנס ציונה, לרבות חלקו בדמי השכירות שהתקבלו מהן, ללא כל הפחתה בגין ערך הקרקע, תוך השארת יתר קביעות בית המשפט לענייני משפחה על כנן.
