ערכאה: בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
הרכב: כב' השופטים שאול שוחט (אב"ד), עינת רביד, נפתלי שילה
סוגיה נדונה: ערעור על קיום צוואת האם – טענות לפגם מהותי בהבנת הצוואה ע"י המנוחה בשל אי ידיעת עברית
המערער והמשיב הם אחים, בניה של מנוחה שנפטרה בשנת 2021. בשנת 1993 ערכו ההורים צוואה משותפת (צוואת 93) בה הותירו את כל רכושם זה לזה, ולאחר פטירת שניהם – לשני הבנים בחלקים שווים. לאחר פטירת האב, עברה כל העיזבון לאם.
בשנת 1996 ערכה האם צוואה חדשה (צוואת 96) בה ציוותה את רכושה לשני בניה בחלקים שווים, אך את דירת מגוריה הותירה למשיב בלבד, תוך שהיא מנמקת כי המערער "מסודר יותר כלכלית". בשנת 2000 חתמה על צוואה זהה כמעט לחלוטין (צוואת 2000), הפעם בפני עדים שונים – ק' ול'.
לאחר פטירת האם, הגיש המשיב את צוואת 2000 לקיום. המערער התנגד, וטען: האם לא ידעה עברית, לא הבינה את תוכן הצוואה, הצוואה נכתבה בלא הבנתה, אין הצהרה שהוקראה לה, והעדים לא דוברים רוסית.
עוד נטען כי מדובר בהעתק מצוואה קודמת שהושמדה, ולכן יש לקיים את צוואת 93. כן נטען כי המשיב היה מעורב בהכנת הצוואה, ושהצוואה נעשתה בטעות או בהשפעה בלתי הוגנת.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות וקיבל את עמדת המשיב. נקבע כי המערער לא הוכיח זיוף או מעורבות של המשיב. העדים לא העידו, אך ניתנה לכך הזדמנות. תיעוד מצולם (סרטון) בו העד ק' מזהה את חתימתו ומספר שהמנוחה ביקשה להשאיר את הדירה למשיב, וכן עדות עורך דין שערך את צוואת 96 – תומכים בכך שזו הייתה מגמתה של האם.
בנוסף, נמצא שהמנוחה הבינה עברית ברמה מספקת – היא עלתה לישראל בשנות ה-60, וחתמה על צוואות קודמות בעברית.
בערעור טען המערער כי המשיב הודה בפיו שהמנוחה לא ידעה לקרוא עברית אלא ברמה בסיסית, ואף בית המשפט קמא קבע שהתעורר ספק בעניין. לכן, הנטל להוכיח שהמנוחה הבינה את הצוואה מוטל על המשיב, ולא הורם. כן נטען כי הסרטון שהוגש כראיה לא עמד בכללי הקבילות וההגשה – ק' לא נחקר, לא הוגש תצהיר מטעמו, והוגבל מראש בצו בית משפט. י
תרה מכך, בסרטון העד מספר שהמידע הגיע אליו מפי אישה אחרת (ל'), מה שמחמיר את הפגם כעדות שמועה מדרגה שלישית.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור פה אחד. נקבע כי כאשר יש ספק אם המצווה ידע לקרוא את הצוואה – על מבקש הקיום להוכיח כי הצוואה הוקראה לו והוא הבין אותה, ברמת וודאות גבוהה. הצוואה לא כללה כל הצהרה בדבר הקראה, ולא הובאה ראיה ישירה או עקיפה לכך.
העדויות עליהן הסתמך בית המשפט קמא – של ק' ושל עו"ד הורנשטיין – אינן מספיקות כדי להרים את הנטל. ק' לא העיד ולא נחקר, והעדות נמסרה דרך סרטון לא תקין. גם תצהיר עו"ד גלס אינו ראיה עצמאית. עדות עו"ד הורנשטיין התייחסה לצוואה משנת 1996 שלא נשמרה בידי המנוחה, וייתכן שהושמדה – מה שמחזק את הטענה לשינוי רצון.
כיוון שלא הוכח שהמנוחה הבינה את צוואת 2000, נקבע שיש לבטלה ולקבל את הערעור. המשיב חויב לשלם הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. הצוואה המאוחרת בטלה והמערער זכאי להגיש בקשה לקיום צוואה קודמת ככל שיחפוץ.
