תקציר: המערער (האב) הגיש ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שדחה את תביעתו לחייב את המשיבה (הבת) לשלם לו 974,000 ₪, המהווים מחצית משווי דירה שנרכשה על ידי המערער ואמה של המשיבה (המנוחה). הדירה נרכשה בתקופת נישואיהם ונרשמה על שם שניהם.
רקע והשתלשלות ההליכים: המערער היה נשוי לאמה של המשיבה, ומנישואין אלו נולדה המשיבה. המערער והאם רכשו דירה שנרשמה על שם שניהם. בשנת 1995, חתמו המערער והמנוחה על הסכם גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין.
הסכם הגירושין קבע כי המערער והמנוחה יהיו בעלים משותפים של הדירה בחלקים שווים, וכי המנוחה תהא זכאית להתגורר בדירה לבדה עד תום חייה. הסכם הגירושין לא התייחס לגורל הדירה לאחר פטירת המנוחה.
בשנת 2017, חתמו המערער והמנוחה על הסכם נוסף ("ההסכם השני"), בו הוסכם כי במקרה של מכירת הדירה, המערער והמנוחה יתחלקו בתמורה בחלקים שווים.
עוד הוסכם כי עם פטירת המנוחה, חלקה בדירה יעבור למשיבה (בתם המשותפת). האב לא הסכים להסכם השני. בשנת 2018, נפטרה האם. בתאריך פטירתה, טרם נרשמה הערת אזהרה לטובת הבת.
המערער הגיש תביעה נגד המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה לתשלום מחצית שווי הדירה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה, בקבעו כי הסכם הגירושין משנת 1995 לא התייחס לגורל הדירה לאחר פטירת המנוחה, ולכן חלה הוראת סעיף 104 לחוק הירושה, המקנה למשיבה זכות קדימה ברכישת חלקו של המנוח בדירת המגורים.
בית המשפט גם קבע כי האב לא היה רשאי לדרוש את פירוק השיתוף כל עוד הבת מתגוררת בדירה.
טענות הצדדים בערעור: המערער (האב) טען כי האם לא הותירה אחריה צוואה תקפה ולכן הוא זכאי למחצית שווי הדירה כיורש על פי דין. הוא טען כי המנוחה לא חתמה על ההסכם השני מרצונה החופשי וכי הסעיף המעניק את חלקה בדירה לבת אינו תקף.
הוא הוסיף כי אין מניעה למכור את הדירה כעת. המשיבה (הבת) טענה כי ההסכם השני תקף ומעיד על רצון האם להוריש לה את חלקה בדירה. היא טענה כי יש לה זכות קדימה לרכישת חלקה של האם בדירה וכי המערער לא זכאי לדרוש את פירוק השיתוף כל עוד היא מתגוררת בדירה.
החלטת בית המשפט המחוזי (בערעור): בית המשפט המחוזי (כב' השופטים שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה) קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. נקודות מרכזיות בפסק הדין:
- הסכם הגירושין (1995): בית המשפט קבע כי הסכם הגירושין לא עסק כלל בירושה, אלא רק בבעלות משותפת ובזכות המגורים של המנוחה.
- ההסכם השני (2017): בית המשפט קבע כי ההסכם השני אינו תקף כצוואה, כיוון שלא עמד בדרישות חוק הירושה לעשיית צוואה (כגון אישור נוטריוני, או עדים). עם זאת, ההסכם כן מבטא את רצון המנוחה להוריש את חלקה בדירה לבת, והמערער הסכים לכך.
- צוואה הדדית: בית המשפט התייחס לעניין צוואה הדדית, וציין כי בנסיבות מסוימות ניתן לראות בהסכם בין בני זוג הסדר ירושה הדדי. אך במקרה זה, האם והאב כבר היו גרושים שנים רבות, ולכן לא מדובר בהסכם "צוואה הדדית".
- פירוק שיתוף: בית המשפט קבע כי גם אם המנוחה הייתה מורישה את חלקה בדירה לבת, הרי שאין בכך כדי למנוע מהמערער לדרוש פירוק שיתוף כבעלים של מחצית הדירה. נקבע כי לא ניתן לכפות על המערער להישאר שותף בדירה לכל חייו של הבת, מה שמהווה "קשר של קיימא".
- זכות קדימה: בית המשפט קבע כי סעיף 104 לחוק הירושה, העוסק בזכות קדימה בדירת מגורים לילדי המוריש שגר עמו בדירה, אינו חל במקרה זה, כיוון שהבת לא התגוררה עם האם בעת פטירתה באופן רצוף (הבת גרה בדירה עם אביה בתקופות מסוימות). יתרה מכך, גם אם הייתה חלה זכות קדימה, היא אינה מונעת מהאב לדרוש את פירוק השיתוף.
- חיוב הבת בתשלום: בית המשפט חייב את הבת לשלם למערער מחצית משווי הדירה. ניתן לה שתי אפשרויות: או להסכים לסכום התביעה בסך 974,000 ₪ (בתוספת ריבית והצמדה), או לדרוש מינוי שמאי שיקבע את שווי הדירה כיום.
תוצאה: הערעור התקבל. פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בוטל. המערער זכאי למחצית משווי הדירה, כפי שתיקבע על ידי שמאי (אם המשיבה תדרוש זאת) או בסכום של 974,000 ₪ (בתוספת ריבית והצמדה) אם תסכים לכך. הבת צריכה להודיע לבית המשפט לענייני משפחה בתוך 15 יום על בחירתה. המשיבה חויבה בהוצאות המשפט של המערער בסך 30,000 ₪.
