הסוגיה הנדונה ערעור על פסק דין חלקי של בית המשפט לענייני משפחה מיום 17.6.2024, שדחה את תביעת האם לאפשר לה להעתיק את מקום מגוריהן של שלוש בנותיהן הקטינות (ילידות 2015, 2017 ו-2021) מהיישוב א' ליישוב מ'. הסוגיה המרכזית נסבה סביב זכותו של הורה להעתיק את מקום מגוריו עם ילדיו, תוך שמירה על עקרון טובת הילד וזכותו של ההורה השני לקשר משמעותי עם ילדיו.
פרטי המקרה הצדדים, הורים לשלוש בנות קטינות, ניהלו אורח חיים דתי. האם עובדת כמורה והאב עובד בתחום אבטחת מידע. לאחר שנפרדו, נחתם הסכם פרידה בו הוסכם כי הקטינות תלמדנה בבית ספר דתי ממלכתי ביישוב א', וזמני השהות יחולקו באופן שווה בין ההורים. בהמשך, הקטינות עברו ללמוד בבית ספר דתי-חרדי אחר.
בתביעתה לבית המשפט לענייני משפחה, ביקשה האם להתיר לה להעתיק את מקום מגוריהן של הקטינות ליישוב מ', שם מתגוררים הוריה, וזאת מתוך רצון ליהנות מתמיכה משפחתית וסביבה חברתית שתתמוך בה ובחינוך הבנות. האב התנגד לבקשה, וטען כי המעבר יפגע בקשר שלו עם בנותיו, וכי היישוב מ' אינו מתאים לאורח חייהם הדתי. הוא הציע פתרונות חלופיים ביישוב א' ואף הציע לסייע לאם.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האם, וקבע כי העתקת המגורים אינה משרתת את טובת הקטינות, וכי יש לשמור על יציבותן. בית המשפט התרשם כי המניע העיקרי למעבר הוא רצון האם להיות קרובה להוריה, וכי הדבר יפגע בקשר של הקטינות עם האב. בית המשפט קמא אף התייחס לכך שהאב מעוניין להעניק לבנותיו חינוך דתי מעורב, בעוד שהאם מעוניינת בחינוך דתי-חרדי.
טענות המערערת המערערת (האם) טענה כי שגה בית המשפט קמא בכך שדחה את תביעתה להעתיק את מקום מגוריהן של הקטינות. לטענתה, המעבר ליישוב מ' ישרת את טובת הקטינות בכך שיספק להן תמיכה משפחתית, סביבה חברתית מתאימה ואפשרויות חינוכיות טובות.
היא הדגישה את תלותה בהוריה ואת הקושי שלה לנהל את חייה ללא תמיכתם. המערערת טענה כי ההחלטה פוגעת בזכותה לחופש תנועה ובזכותה להורות, וכי יש לאפשר לה לבחור את מקום מגוריה כל עוד הדבר משרת את טובת הקטינות. עוד טענה המערערת כי עמדתה בדבר לימודי הקטינות בבית ספר מעורב השתנתה והיא מוכנה לקבל זאת.
דיון והכרעה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים עינת רביד, נפתלי שילה וסיגל יעקובי) קיבל את הערעור, וקבע כי יש לאפשר לאם להעתיק את מקום מגוריה עם הקטינות ליישוב מ'. בית המשפט המחוזי הדגיש את עקרון טובת הילד כשיקול עליון, אך גם את זכותם של ההורים לחופש תנועה.
השופט נפתלי שילה, שכתב את פסק הדין המרכזי, נימק את ההחלטה במספר נקודות:
- טובת הקטינות: בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, מעבר הקטינות ליישוב מ' ישרת את טובתן. הוא התייחס לעובדה שהאם תהיה קרובה להוריה, דבר שיספק לה תמיכה רגשית ופיזית, ויקל עליה בגידול הבנות. תמיכה זו, לדברי בית המשפט, תתרום ליציבותה הרגשית של האם ובעקבותיה ליציבותן של הקטינות.
- שינוי עמדת האם בנוגע לחינוך: בית המשפט קיבל את הצהרת האם בדיון בערעור כי היא מסכימה שהקטינות תלמדנה בבית ספר מעורב (דתי ממלכתי), כפי שרצה האב, וכי נושא זה אינו במחלוקת עוד. שינוי עמדה זה היווה שיקול מכריע בקבלת הערעור.
- המלצות תסקיר העו"ס: בית המשפט התייחס לתסקיר שירותי הרווחה, אשר אמנם לא המליץ באופן מפורש על העתקת המגורים, אך התייחס למצב הקשה של האם ולצורך שלה בתמיכה. בית המשפט המחוזי העניק משקל רב לשינוי הנסיבות בעמדת האם ביחס לחינוך, אשר לא עמד בפני העו"ס בעת עריכת התסקיר.
- הבטחת קשר עם האב: בית המשפט קבע כי יש להבטיח את הקשר המשמעותי של הקטינות עם האב, וכי הדבר יתאפשר באמצעות זמני שהות נרחבים. נקבע כי האם תשתתף במחצית מנטל הסעות הקטינות.
- הלכת המשמורת המשותפת: בית המשפט הותיר על כנו את רכיב פסק הדין בכל הנוגע לכך שלא נקבע "הורה משמורן", בהתאם לפסיקה הרווחת שממילא, ככלל, אין מקום לקבוע הורה משמורן כאשר חלוקת זמני השהות שווה או קרובה לשווה.
לסיכום, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ואיפשר למערערת לעבור ולהתגורר עם הקטינות ביישוב מ' ליד הוריה. הקטינות תלמדנה במוסדות חינוך דתיים מעורבים ביישוב מ', שעל זהותם יסכימו הצדדים. זמני השהות של הקטינות עם האב יהיו נרחבים כמומלץ בתסקיר, והאם תשתתף במחצית מנטל הסעות הקטינות. לא נפסקו הוצאות, בנסיבות העניין.
