העתירה עסקה בשאלת הסמכות העניינית של בית הדין הרבני לדון בתביעה לביטול הסכם גירושין שאושר על ידו, כאשר במוקד הדיון עומדת ההבחנה בין תביעה לביטול או שינוי הסכם (שמצויה בתחום סמכות הערכאה שאישרה את ההסכם) לבין תביעה שעוסקת בפרשנות או אכיפה של ההסכם (שאינה מקנה סמכות נמשכת).
הבעל טען שהסכם הגירושין נחתם תוך תרמית והטעיה, משום שהאישה הסכימה למחוק סעיף שטען לקשר בין ויתורו על זכויות רכוש לבין הסכמה לגובה מזונות הילדים, אך לאחר מכן תבעה הגדלה שלהם. מנגד, האישה טענה שמדובר בניסיון לעקוף את תביעת המזונות של הילדים, ושהסוגיה אינה אלא פרשנות של הסכם, שאינה בסמכות בית הדין הרבני.
בית המשפט העליון (מפי השופטת מרים נאור ובהסכמת השופטים רובינשטיין וחיות) דחה את העתירה, וקבע כי מאחר שהבעל טען לפגם בכריתת ההסכם (ולא רק להפרתו), הרי שהתביעה היא מהותית לעניין ביטול הסכם ולכן הסמכות מצויה בידי בית הדין הרבני אשר אישר את ההסכם. עוד נקבע כי יש לבחון את המהות האמיתית של הסעד והעילה, ולא את ניסוח כתב התביעה בלבד – גישה מהותית שנקבעה כבר ב"הלכת חליווה".
הפסק מבהיר את ההבחנה בין סמכויות בבחינת תביעות העוסקות בהסכמים שאושרו על ידי ערכאות שיפוטיות – ומחזק את ההלכה שלפיה בית הדין הרבני רשאי לדון בתביעה לביטול הסכם שאישר, אך אינו מוסמך לדון בפרשנותו או באכיפתו אם לא התקיים דיון מהותי.
