בפסק דין זה דנה השופטת כהן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה שדחתה בקשה להתיר הגשת תביעה שכנגד במסגרת הליך עסקי בין אב לבן החרדים.
עובדות המקרה: הצדדים – אב (משיב) ובן (מבקש) מהמגזר החרדי – מחזיקים במשותף בזכויות בנכסים עסקיים: מניות בחברה בע"מ ואולם תעשייתי. שוררת ביניהם יריבות ומחלוקות לגבי זכויותיהם בנכסים אלו. האב הגיש תביעה נגד הבן בטענה שהמניות והזכויות באולם הרשומים על שם הבן הם בנאמנות בלבד עבורו, וכן תבע החזרת הלוואה בסך 590,803 ש"ח שהעניק לבן.
הבקשה לתביעה שכנגד: לאחר שנדחתה בקשת הבן לעיכוב ההליכים לטובת בית דין רבני, הגיש הבן כתב הגנה ובקשה לרשות להגשת תביעה שכנגד. הוא ביקש לתבוע סעדים הצהרתיים לקביעת בעלותו בנכסים, פירוק שיתוף, היפרדות עסקית ומתן חשבונות.
החלטת בית משפט קמא: בית משפט לענייני משפחה דחה את הבקשה משלושה נימוקים: ספק בסמכות עניינית לדון בכל טענות הבן, התביעה שכנגד מתפרסת על עילות רבות וכוללת את החברה כבעלת דין מבלי שנתבקש צירופה להליך, ואין בסעיף 4 לחוק ההתיישנות כדי לסייע לבן מאחר שלא מדובר בטענת קיזוז בתובענות שנושאן אחד או הנובעות מאותן נסיבות.
המסגרת הנורמטיבית: השופטת כהן התבססה על הלכת "פלוני" מבית המשפט העליון (2022) שקבעה הבחנה בין הגשת תביעה שכנגד בהליך אזרחי רגיל לבין הליך במשפט לענייני משפחה. בעוד שבהליך אזרחי רגיל נקודת המוצא היא זכות הגשת תביעה שכנגד, בבית משפט לענייני משפחה נקודת המוצא הפוכה והדבר טעון רשות בית המשפט (תקנה 14 לתקנות המשפחה).
סעיף 4 לחוק ההתיישנות: הסעיף קובע שבתובענה שלא התיישנה לא תישמע טענת התיישנות נגד תביעה שכנגד כאשר שתי התובענות נושאן אחד או נובעות מאותן נסיבות. תכלית ההוראה היא להבטיח שוויון בין בעלי הדין ולמנוע מצב שבו התובע יוכל לחסום בפני הנתבע את הדרך לקבל סעד בתביעה שכנגד שהתיישנה.
עמדת בית המשפט המחוזי: השופטת מצאה ששגה בית משפט קמא בכל שלושת נימוקיו:
לגבי סעיף 4 לחוק ההתיישנות: בית משפט קמא שגה כאשר התייחס רק לחלופה של טענת קיזוז ולא לחלופה של תביעה שכנגד. מעיון בכתב התביעה שכנגד עולה שהיא נסובה סביב אותו סכסוך עסקי הנובע מההחזקה המשותפת במניות ובאולם, בדומה לתביעה העיקרית. לכן יש זיקה בין התביעות והנטל על המבקש להוכיח זיקה זו קל יחסית.
לגבי סמכות עניינית: לא נקבע בהחלטה שבית המשפט נעדר סמכות, אלא רק הוטל ספק. מדובר במחלוקת עסקית וכספית בין אב לבן שאינה חוסה בצל דיני העבודה. הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה רחבה ומשתרעת על כל נושא בדין האזרחי בין בני משפחה, ובהתאם להלכת חבס – יש לבחון אם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה.
לגבי צירוף החברה: לבית המשפט יש סמכות להורות על תיקון כתב הטענות או לצרף צד לתובענה מיוזמתו (סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה). השיקולים הם התועלת הדיונית מהצירוף מול הפגיעה שעלולה להיגרם לצד הנוסף.
הלכת פלוני ויישומה: השופטת הדגישה שלפי הלכת פלוני, כאשר נתבע בהליך במשפט לענייני משפחה מבקש להגיש תביעה שכנגד הנוגעת לאותו נושא או נובעת מאותן נסיבות אך לא יכול להעלותה בתביעה עצמאית עקב התיישנות – יש לאפשר הגשת התביעה שכנגד. המשוכה שעל המבקש לצלוח אינה גבוהה, ודי בכך שיראה שטענתו מעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה".
פסק הדין: השופטת קיבלה את הערעור וביטלה את ההחלטה קמא, תוך חיוב המשיב בהוצאות של 5,000 ש"ח. היא הבהירה שאין בכך הבעת עמדה בשאלות התיישנות התביעה, צירוף החברה או סמכות בית המשפט לדון בכל עילות התביעה שכנגד – אלו יוכרעו בהמשך ההליך.
משמעות המקרה: פסק הדין מבהיר את הגישה הנכונה לבקשות הגשת תביעה שכנגד בבית משפט לענייני משפחה, במיוחד בהקשר של סעיף 4 לחוק ההתיישנות. הוא מדגיש שיש להתייחס בנפרד לשתי החלופות – קיזוז ותביעה שכנגד, ולבחון בזהירות את הזיקה בין התביעות תוך מתן משקל ראוי לעקרון השוויון בין בעלי הדין.
