בפסק דין זה דן בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת בית משפט השלום שקבע כי שתי צוואות של מנוח הן סותרות זו את זו, ולפיכך ביטלה הצוואה המאוחרת את המוקדמת.
עובדות המקרה: המנוח ואלמנתו היו נשואים כ-60 שנה ללא ילדים. למנוח היו 20 אחיינים כיורשים על פי דין. המנוח ערך שתי צוואות: הראשונה (1993) הוריש את כלל עיזבונו לאלמנה וקבע את אחיינו כ"יורש אחר יורש", תוך ביטול "כל צוואה זולתה". הצוואה השנייה (1996) התייחסה רק לחלק מהעיזבון – כספים בבנק ותכולת הדירה – שגם אותם הוריש לאלמנה, אך ללא קביעת האחיין כ"יורש אחר יורש", תוך ביטול צוואה "המנוגדת בתוכנה".
עמדות הצדדים: האחיין והאלמנה (באמצעות אפוטרופוסית לדין שמונתה לה) הסכימו לראות בשתי הצוואות כמשלימות זו את זו. גם 20 האחיינים הנוספים לא התנגדו למבוקש. היועץ המשפטי התנגד מבחינה עיונית אך הותיר את ההכרעה לבית המשפט.
קביעת בית משפט קמא: בית משפט השלום קבע שהצוואות סותרות זו את זו מאחר שהוראת הורשה של חלק מהעיזבון היא "בהכרח" סותרת להוראת הורשה של כלל העיזבון. לפיכך קיים רק את הצוואה המאוחרת.
עמדת בית המשפט המחוזי: השופט נאמן קבע כי לא מדובר בכלל קטגורי שהוראת הורשה של חלק מהעיזבון סותרת בהכרח הוראת הורשה של כלל העיזבון. כאשר הצוואה המאוחרת שותקת לגבי יתרת העיזבון (ולא קובעת שהיורש יירש "רק" חלק), ניתן לפרש את הצוואות כמשלימות.
שיקולי הפרשנות: בית המשפט התבסס על עקרון יישום רצון המצווה ועל הנסיבות: המנוח והאלמנה היו נשואים עד סוף ימיו בלא ילדים וללא הרעה ביחסיהם. אין היגיון שהמנוח יחליט להדיר את אשתו כיורשת בלעדית של דירת המגורים ולצרף אליה 20 אחיינים כשותפים. השינוי בניסוח הוראת הביטול מ"כל צוואה אחרת" ל"צוואה המנוגדת בתוכנה" מעיד על כוונה שלא לבטל את הצוואה המוקדמת אלא להוסיף עליה.
פסק הדין: בית המשפט קיבל פה אחד את הערעור וקבע כי הצוואות משלימות זו את זו. התוצאה האופרטיבית: האלמנה יורשת באופן בלעדי את מלוא עיזבון המנוח כולל דירת המגורים, כאשר לגבי נכסי העיזבון למעט התכולה והכספים בבנק, האחיין הוא "יורש אחר יורש".
משמעות המקרה: פסק הדין קובע כי יש להעדיף פרשנות המקיימת את רצון המצווה ומקיימת את הצוואה על פני פרשנות המבטלת אותה, תוך בחינת נסיבות המקרה הספציפיות ולא יישום כלל קטגורי של סתירה.
