פסק הדין עוסק בערעור על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בחיפה מיום 24.3.2024, במסגרתו חויב האב לשלם לאם פיצויים בסך 165,000 ש"ח בגין ניכור הורי שגרם לנתק ממושך בינה לבין בנם המשותף מ'. התובענה הנזיקית הוגשה בעוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה לתשלום פיצויים בסך מיליון ש"ח בגין נזק ממוני ולא ממוני.
הרקע העובדתי כולל בני זוג לשעבר ולהם שני ילדים: מ' יליד 2004 ו-ד' יליד 2006. לצדדים רקע משפטי רחב עם 19 תיקים קשורים, רובם נדונו בעניין מזונות, משמורת וחלוקת רכוש. ביום 21.10.2013 ניתן פסק דין בעניין משמורת הילדים שקבע משמורת משותפת תוך קביעת זמני שהות אצל כל הורה.
האירוע המרכזי התרחש ביום 22.11.2014 כאשר עבר מ' להתגורר בבית האב לאחר אירוע בעל אופי אלים שהתרחש בבית האם. מאז מסרב מ' להיות בקשר עם אמו. ביום 21.4.2021 הוגשה התביעה הנזיקית בטענה לניכור הורי מצידו של האב. האם פירטה את כלל ההליכים שהצדדים היו מעורבים בהם במשך השנים לצורך חידוש קשר.
בכתב התביעה המתוקן טענה האם שהאב פעל ליצירת נתק בינה לבין מ' עד שהקשר נותק סופית במשך כ-6 שנים ברציפות. טענה שמדובר באב אלים שהורשע בגין עבירות אלימות, ושבהשפעת האב פיתח מ' תפיסה מעוותה כלפיה. האם הפנתה לאבחונים ותסקירים שהוגשו במהלך השנים וטענה שכלל הגורמים שללו מסוכנות מצדה והמליצו על חידוש הקשר.
האב הכחיש את כלל טענות האם ובפרט שהוא האחראי לנתק הקיים. לדבריו, האם היא האחראית הבלעדית לסרבנות מ' נוכח התנהלותה. טען שהאם מתעלמת ממעשיה שגרמו למ' להתרחק ממנה, והפנה לתסקיר מיום 27.11.2014 שם נזכר כי מ' חושש מהאם.
בית משפט קמא קבע שהפסיקה הכירה בתופעת ניכור הורי כמקימה עילת תביעה נזיקית תחת עוולת הרשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה. לאחר בחינת שלושת יסודות עוולת הרשלנות וחמשת יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה, קבע כי האב התרשל בכך שלא פעל באופן אקטיבי לקיום משמורת משותפת ולא עודד קיומו של קשר תקין ורציף בין האם למ'.
בית משפט קמא ייחס לאם אשם תורם בשיעור של 25% בשל מעורבותה הרבה בהליכים שיזמה, לרבות הליכים שהובילו לאשפוז וטיפול פסיכיאטרי למ', סירובה להשתתף בחלק מהטיפולים והתנהלותה הכוחנית שתרמה לניכור. סכום הפיצוי נקבע על 220,000 ש"ח, שלאחר ניכוי 25% אשם תורם עמד על 165,000 ש"ח, בנוסף לחיוב בהוצאות של 55,000 ש"ח.
בערעור טען האב שלא היה ניכור הורי מטעמו ושסרבנות הקשר מצד הקטין היא מסוג סרבנות היברידית שמקורה ביחסיו העכורים עם אמו. טען שלאם אשם תורם גבוה יותר, שגובה הפיצוי מצוי ברף העליון ושסכום ההוצאות מוגזם.
בית המשפט המחוזי דחה את רכיב הערעור הנוגע לעצם קביעת אחריותו הנזיקית של האב, תוך הדגשה שקביעת אחריותו הנזיקית מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהם. לא מצא כי המקרה חריג המצדיק התערבות בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות.
ברוב דעות (השופטים שרעבי ונאמן מול השופטת אלון), קיבל בית המשפט את הערעור חלקית בשלוש נקודות: הגדלת האשם התורם של האם מ-25% ל-40%, הפחתת הפיצוי מ-220,000 ש"ח ל-150,000 ש"ח, והפחתת ההוצאות מ-55,000 ש"ח ל-30,000 ש"ח.
הגדלת האשם התורם נקבעה על בסיס שני טעמים עיקריים: התרשמותו של המותב הקודם בשנת 2015 שהאחריות לניכור מוטלת על שני ההורים בחלקים שווים, וראיות לכאורה שהאם לא אמרה אמת בתיק הנזקקות בדבר הכאתה בפטיש על ידי מ', אמירה ממנה חזרה בתיק הפלילי.
הפחתת הפיצוי התבססה על השוואה לפסיקה מקבילה שהראתה שהפיצוי שנפסק ברף העליון, כאשר רוב פסקי הדין לא חרגו מסכום של 150,000 ש"ח, למעט מקרים עם נסיבות חמורות יותר. הפחתת ההוצאות נקבעה בשל הפחתת הפיצוי הנזיקי בכ-32%, דחיית שתי תובענות נוספות של האם, והגשת התובענה על סכום מוגזם של מיליון ש"ח.
השופטת אלון חלקה על עמדת הרוב וסברה שאין להתערב בפסק הדין קמא על כל חלקיו. לדעתה, האשם התורם של 25% הוא הולם, שכן עם חלוף השנים אשמתה התורמת של האם מתקהה ואילו אשמתו של האב מתחזקת. היא דחתה את הטענה שהאם לא אמרה אמת בנושא הפטיש וקבעה שהפיצוי שנפסק אינו מוגזם.
התוצאה הסופית: האב חויב לשלם 90,000 ש"ח פיצוי (לאחר הפחתת 40% אשם תורם) ו-30,000 ש"ח הוצאות, סך הכל 120,000 ש"ח, עם זכאות לקיזוז של 15,000 ש"ח הוצאות הערעור.
הפסק דין מבסס עקרונות חשובים בדיני ניכור הורי: הכרה בניכור הורי כעילת תביעה נזיקית, החשיבות של פעולות אקטיביות להורה המשמורן לחידוש קשר, מבחני האשם התורם במקרי ניכור הורי, וקביעת פיצויים הולמים. המקרה מדגים את המורכבות בקביעת אחריות ואשם תורם במקרי ניכור הורי, כאשר לעיתים קיימת תרומה של שני ההורים למצב שנוצר.
