ההליך עסק בבקשת רשות ערעור שהגישה אישה על החלטת בית הדין הרבני האזורי אשר סירב לקיים את הדיון בעניינה באמצעות היוועדות חזותית. המבקשת טענה כי מדובר בהחלטה "הגומרת את הדיון" בסוגיה ולכן עומדת לה זכות ערעור, שכן לשיטתה אי־קיום הדיון בדרך זו עלול למנוע ממנה להשתתף בדיון ולהביא לדחיית תביעתה.
בית הדין הרבני הגדול דחה את הטענה כי מדובר בהחלטה המקנה זכות ערעור. נקבע כי המושג "החלטה הגומרת את הדיון" מתייחס להכרעה מהותית המסיימת בירור של ראש תביעה, כגון גירושין, מזונות או רכוש. לעומת זאת, החלטות דיוניות כגון קביעת מועד דיון, מתן הוראות להגשת תגובות או קביעת אופן ניהול הדיון אינן מסיימות את בירור התביעה ולכן אינן מקנות זכות ערעור אלא מחייבות הגשת בקשת רשות ערעור בלבד.
עם זאת, לאחר בחינת נסיבות המקרה קבע בית הדין כי יש מקום לתת רשות ערעור. זאת מאחר שהמבקשת טענה כי אינה יכולה להגיע פיזית לישראל לצורך הדיון, וטענה זו לא נסתרה. בנסיבות אלה קיימת אפשרות ממשית כי אם לא תותר השתתפותה בדיון בדרך של היוועדות חזותית, התביעה תידחה או תימחק בשל אי־התייצבותה, דבר אשר בפועל יביא לסיום ההליך.
בנוסף צוין כי השאלה העקרונית של קיום דיונים בהיוועדות חזותית, במיוחד כאשר אין הסכמה של כל הצדדים, היא סוגיה בעלת השלכות רחבות המחייבת בירור. לפיכך הורה בית הדין למבקשת להגיש ערעור מלא בהתאם להוראות התקנות, תוך קביעת אפשרות כי ההכרעה תינתן על בסיס כתבי הטענות בלבד.
