בפסק דין זה נדונה בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר הורה על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט לבדיקת כשירותו הנפשית של המנוח, וזאת במסגרת הליך התנגדות לצוואה שהוגשה על ידי בנו.
המבקשים, אלמנתו של המנוח ובתו, אשר הן גם הנהנות על פי הצוואה, התנגדו למינוי וטענו כי מדובר בהליך פולשני שפוגע בכבוד המת, שאינו נחוץ בשלב זה של ההליך, ומעורר קושי מוסרי ומשפטי, במיוחד כשלא הוצגה תשתית עובדתית מספקת להטלת ספק בכשירותו של המנוח לערוך צוואה.
המשיב, בנו של המנוח, טען מנגד כי קיימים ממצאים המעידים על כך שהמנוח סבל ממחלת נפש במועדים הרלוונטיים, לרבות מסמכים רפואיים וסימנים קליניים, ולכן קיים חשש ממשי לפגם בכשרות המנוח. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מדובר בשאלת סף מהותית להכרעה בתוקף הצוואה, ועל כן מצא לנכון למנות מומחה רפואי שיחווה דעתו בשאלה האם סבל המנוח מהפרעה נפשית או קוגניטיבית אשר שללה את כשרותו לערוך צוואה.
בית המשפט המחוזי, שדן בבקשה לרשות ערעור, הדגיש כי מינוי מומחה רפואי לאחר פטירת אדם הוא צעד חריג, שיש לנקוט בו בזהירות יתרה ומתוך איזון בין הערך של בירור האמת לבין ההגנה על כבוד המת. עם זאת, הוא קבע כי לא נפלה טעות מהותית בהחלטת בית המשפט קמא, שכן ההחלטה ניתנה לאחר עיון במסמכים רפואיים שהציג הבן – לפיהם קיימת ראשית ראיה לכך שהמנוח היה מצוי בתקופה של ליקוי נפשי.
בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין מדובר בהכרעה סופית אלא במהלך דיוני לצורך בירור יסוד הכשרות, ואין במינוי כדי לקבוע מסמרות. עוד נקבע כי החלטת בית המשפט קמא ניתנה בסמכות, לא חורגת מהמתחם הסביר, וממילא לא נגרם עיוות דין המצדיק התערבות בערכאת הערעור. לכן, נדחתה הבקשה לרשות ערעור, ללא צו להוצאות.
