פסק הדין בתיק 1503670/3 עוסק בסוגיית סמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים, כאשר נכרכו בתביעת גירושין. ההחלטה התקבלה על ידי דן יחיד, ובמרכזה עומדת השאלה האם כריכה זו מקנה סמכות ייחודית לבית הדין, או שמא נדרשת הסכמת שני ההורים.
רקע המקרה
במקרה זה, אחד ההורים הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, וכרך בה גם את עניין מזונות הילדים. ההורה השני התנגד לכך, וטען כי לבית הדין אין סמכות לדון במזונות הילדים ללא הסכמת שני הצדדים.
עמדת בית הדין
בית הדין, בהרכב דן יחיד, קבע כי כריכת מזונות הילדים בתביעת הגירושין מקנה לו סמכות לדון בנושא, גם ללא הסכמת שני ההורים. ההחלטה התבססה על פרשנות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, הקובע כי לבית הדין סמכות ייחודית לדון בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות הילדים.
פסיקת בג"ץ והלכת שרגאי
עם זאת, פסיקת בג"ץ, ובפרט הלכת שרגאי מ-1969, קובעת כי סמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים מותנית בהסכמת שני ההורים. לפי הלכה זו, גם אם מזונות הילדים נכרכו בתביעת הגירושין, אין בכך כדי להקנות לבית הדין סמכות ייחודית לדון בהם ללא הסכמה מפורשת של שני הצדדים.
בפסק דין שניתן לאחרונה בבג"ץ 5988/21, חזר בית המשפט העליון על הלכת שרגאי, וקבע כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני ההורים, גם אם נכרכו בתביעת הגירושין. הפסיקה הדגישה את החשיבות בהגנה על זכויות הילדים, ואת הצורך למנוע שימוש במזונות הילדים ככלי במאבקי גירושין.
סיכום
פסק הדין בתיק 1503670/3 מציג גישה לפיה כריכת מזונות הילדים בתביעת הגירושין מקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בהם, גם ללא הסכמת שני ההורים. עם זאת, גישה זו עומדת בניגוד להלכת שרגאי ולפסיקת בג"ץ, הקובעות כי נדרשת הסכמה מפורשת של שני ההורים כדי להקנות לבית הדין סמכות לדון במזונות הילדים.
לפיכך, במקרים בהם אין הסכמה של שני ההורים, הסמכות לדון במזונות הילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
