פסק הדין עוסק בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קיבל ערעור שהגיש המשיב (האב) על החלטת רשמת ההוצאה לפועל שדחתה את טענת ה"פרעתי" שלו (טענה לפיה החוב כבר שולם) בקשר לחוב מזונות.
הרקע הוא תיק הוצאה לפועל שנפתח בשנת 2011 לגביית פסק דין למזונות משנת 2001, בטענה שהמשיב לא שילם מזונות לילדי הצדדים משנת 2004. המשיב הגיש בשנת 2016 בקשה בטענת "פרעתי" וטען כי שילם מזונות מעבר לחיובים. רשמת ההוצאה לפועל דחתה את טענת הפרעתי בנוגע לתקופה שקדמה לשנתיים מיום הגשת הטענה, על בסיס סעיף 11 לחוק המזונות. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את ערעור המשיב וקבע כי אין להגביל את טענת הפרעתי בזמן.
השופט נפתלי שילה דחה את בקשת רשות הערעור, ובכך אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. הניתוח התמקד בנקודות הבאות:
ראשית, סעיף 11 לחוק המזונות והיקף תחולתו: סעיף 11 לחוק המזונות (הבטחת תשלום מזונות), תשל"ב-1972, קובע כי "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט".
השופט שילה קבע כי לשון הסעיף ברורה ומתייחסת לזוכה (מי שזכאי למזונות), וכי היא אינה חלה על החייב (מי שחייב לשלם מזונות) הטוען ל"פרעתי". כלומר, המחוקק הטיל הגבלה בזמן על הזוכה לגבות חוב מזונות ישנים, אך לא הטיל הגבלה כזו על החייב לטעון כי כבר שילם את החוב. הוא ציטט פסיקה עקבית של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט המחוזיים בעניין זה, שקבעה כי אין להסיק מסעיף 11 הגבלה בזמן על טענת "פרעתי" של החייב.
שנית, ההיגיון שמאחורי ההבחנה: השופט הסביר את ההיגיון שמאחורי ההבחנה: הגבלת זוכה מלגבות חוב מזונות ישנים נועדה למנוע צבירת חובות ענק שיפתיעו את החייב, ולאפשר התנהלות כלכלית סבירה. מנגד, הגבלת חייב לטעון "פרעתי" אינה מתיישבת עם עיקרון בסיסי של יושר וצדק, ולפיו אין לגבות חוב שכבר שולם. תכליתו של הליך ההוצאה לפועל הוא גביית חובות אמיתיים, ולא חובות שכבר סולקו.
שלישית, השלכות על חייבים וזוכים: השופט ציין כי אם תתקבל עמדת רשמת ההוצאה לפועל, הדבר עלול להוביל לתוצאות בלתי רצויות, בהן חייב ייאלץ לשלם חוב שכבר שילם, רק בגלל שהשתהה בהגשת טענת הפרעתי. הוא אף הביע ספק בעמדה שהציג נציג המבקשת, לפיה "גם חייב שאינו עומד על טענתו שאינו חייב במשך שנים רבות, מרים דגל לבן המודה באשמה ומוותר על זכותו להתנגד לחוב". השופט קבע כי טענה זו לא נקייה מספקות, והותיר אותה בצריך עיון.
רביעית, הבחנה בין טענת קיזוז לטענת פרעתי: השופט אף התייחס להבחנה בין טענת קיזוז, שעשויה להיות נתונה להגבלות זמן, לבין טענת פרעתי, שמהותה היא שהחוב אינו קיים עוד.
לסיכום, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, ובכך אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. ההחלטה מחזקת את העיקרון לפיו אין להגביל את טענת "פרעתי" של חייב מזונות בזמן, גם אם מדובר בחובות מלפני שנים רבות, כל עוד הוא יכול להוכיח כי שילם את החוב. ההחלטה משקפת את האיזון בין אינטרס הזוכה לקבל את המזונות, לבין זכותו של החייב שלא להידרש לשלם חוב שכבר סולק.
