פסק דין זה עוסק בהכרעה בתביעת רכוש, תביעת מוניטין וקביעת מועד הקרע. הצדדים נישאו כדמו"י ולהם שני ילדים משותפים. לבעל אלו נישואים ראשונים ולמשיבה נישואים שניים (למשיבה בת נוספת מנישואיה הקודמים). הבעל עוסק כיוצר בתחום המוסיקה. לאחר שהגישה האישה תביעה לשלום בית, הגיש הבעל תביעת גירושין ביום 24/7/2023.
לטענת הבעל, הצדדים נישאו עקב הריון לא מתוכנן, ומהיום הראשון היו מריבות בבית. הקרע החריף בשנת 2019, וב-15/11/2019 עבר האיש להתגורר בבית הוריו. ב-1/2/2020 התקיימה פגישה אצל עורך דין לעריכת הסכם גירושין. ב-1/5/2020 גורש האיש מביתו. לדבריו, מאז אין ביניהם שום שיתוף מכל סוג.
הבעל קיבל תמלוגים על יצירותיו ומסכים שתמלוגים הינם רכוש בר חלוקה, אולם לטענתו, עיקר יצירתו הייתה קודם לנישואין. היצירה נפרסה על פני 44 שנים, מתוכם היה בשיתוף 23 שנים, ולכן טוען שרק רבע מהתמלוגים שייכים לאישה במסגרת איזון המשאבים. לטענת האישה, מועד הקרע צריך להיות ביום הגירושין או לחילופין ביום הגשת תביעת הבעל. בעניין איזון המשאבים טוענת שהצדדים ניהלו יחידה כלכלית משותפת לחלוטין, ושתמלוגי הבעל הם עבור קריירה מוזיקלית מצליחה שהיא חלק ממנה. האישה מציינת כי ניהלה את ענייניו העסקיים של הבעל, טיפלה בילדים וגידלה אותם, וויתרה על פיתוח קריירה. הצדדים נשואים 27 שנה, ולטענתה כל התפתחותו המוזיקלית והכלכלית של הבעל הייתה בתקופת הנישואין.
בית הדין דן תחילה בשאלת חלוקת המוניטין האישי. לפי חוק יחסי ממון בסעיף 8(2), ניתן לקבוע נכסים נוספים ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג כאשר ישנן נסיבות מיוחדות. בית הדין קובע כי בדרך כלל, מוניטין אישי אינו נחלק בין הצדדים מסיבות הלכתיות, משפטיות ומציאותיות.
בית הדין מבחין בין מוניטין אישי למוניטין עסקי. מוניטין עסקי מוכר כנכס בר חלוקה כאשר מדובר בבית עסק אשר "עשה לו שם", והפך למותג שהתפרסם בעולם העסקים, חוץ מהכישרון של מקימיו או מנהליו. לעומת זאת, בנידון דידן, המוניטין הוא אישי בלבד – נגן הינו מקצוע אישי ביותר ומומחיות אישית, ולכן אינה ניתנת לחלוקה.
למרות זאת, הבעל עצמו כתב בסיכומיו כי לאישה מגיע חלק מהדיבידנד שקיבל עבור שירים בהם השתתף. בית הדין קבע כי חלק זה מגיע לאישה מדין מתנה.
לאחר עיון מעמיק בסוגיות התלמודיות ובפסיקות הרלוונטיות, בית הדין קבע שבנידון דידן, הבעל פירש בדבריו כי האישה זכאית לחלק מהתמורה עבור יצירתו, ולכן אין הוא יכול לחזור בו כיוון שזו אינה מתנה בטעות.
בית הדין דן גם בשני נימוקים נוספים לחיוב הבעל: הודאת בעל דין וקנין אודיתא. הודאת בעל דין היא מקור לחיוב על פי "אשר יאמר כי הוא זה" שמבואר שאדם יכול לחייב את עצמו בהודאתו.
קניין אודיתא הוא מקור נוסף לחיוב, כאשר אדם מודה שנכס מסוים שייך לחברו, אף שלמעשה אינו שלו. בית הדין מביא את השיטות השונות בהסבר הפעולה של קניין אודיתא, וקובע שהוא מועיל גם בבריא (לא רק בשכיב מרע).
הבעל חייב לשלם לאישה מהתמלוגים על תקופת הנישואין, עד ליום 1/5/2020 שהוא מועד הקרע לשיטתו. שיעור התמלוגים הוא כפי מה שהודה הבעל בדיונים ופירט בסיכומיו.
עקרונות העולים מפסק הדין:
- מוניטין אישי אינו נחשב בדרך כלל כנכס בר חלוקה בין בני זוג בהלכה היהודית
- יש להבחין בין מוניטין אישי למוניטין עסקי לעניין חלוקת רכוש בגירושין
- הודאת בעל הדין וקנין אודיתא יכולים להוות בסיס לחיוב ממוני גם כאשר אין חובה הלכתית מובהקת
- נכונות בן זוג לחלוק ברכוש מסוים (אף שאינו מחויב בכך על פי דין) יכולה ליצור התחייבות משפטית תקפה.
