פסק הדין דן בבקשת אב להפחתת מזונות שנקבעו בהחלטה זמנית, בהקשר למשמורת משותפת על שני ילדים, שאחד מהם – [ש’] – מוכר כנכה ומקבל קצבת נכות של 3,295 ש"ח לחודש. האב טען לשינוי נסיבות: הרחבת זמני השהות (כ־45%), הכרה בנכותו שלו (תסמונת אספרגר), והכנסה נמוכה. האם טענה שהאב אינו עובד מבחירה, מצבה הרפואי והכלכלי קשה, ושאין מקום להתחשב בקצבה כמפחיתה מזונות.
הדיון התרכז בשאלות:
- משמעות משמורת משותפת וחלוקת זמני השהות;
- משמעות ההכנסות וההוצאות של כל צד (כולל התייחסות לפוטנציאל השתכרות, הלוואות, דירת מגורים ללא שכירות לאב וכו');
- השפעת קצבת הנכות: בית הדין בחן את מטרות הגמלה לפי החוק והלכה וקבע שהיא ניתנת להורים ונועדה לכסות גם "דמי מחיה", לא רק צרכים מיוחדים – ולכן יש להתחשב בה במסגרת חישוב המזונות;
- יישום הלכות מזונות קטנים (שולחן ערוך, רמב"ם, הרשב"א) – ובפרט השאלה האם ניתן לחייב אב במזונות ילד גם כאשר הילד מקבל קצבה.
בית הדין קבע כי מאחר ו[ש’] עבר את גיל 6 – חיוב האב הוא מדין צדקה בלבד, וקצבת הנכות מספקת לצרכיו השוטפים. לפיכך נפסק:
- האב פטור ממזונות עבור [ש’], אך ישלם 600 ש"ח למדורו;
- עבור הבת הקטנה – 800 ש"ח לחודש עד גיל 6, ואחר כך 600 ש"ח;
- גמלת הנכות תחולק שווה בשווה בין ההורים;
- ההורים ישאו במחציות חינוך ורפואה לאחר מיצוי הטבות;
- מחצית מהתשלום החד-פעמי שקיבלה האם לקצבת נכות תוחזר לאב ב-25 תשלומים;
- ההטבות הכלכליות הנוספות (כמו הנחה בארנונה, נקודות זיכוי) יועמדו ברובן לטובת האם, למעט פטור מאגרת רישוי שיעמוד לטובת האב.
לסיכום: פסק הדין עוסק באופן נדיר ומעמיק בשילוב בין דיני צדקה, פסיקת בע"מ 919/15, וחוק הביטוח הלאומי, תוך קביעת עקרונות חשובים: קצבת נכות אינה "כסף פרטי של הילד" אלא חלק מהכנסות המשפחה, ויש לחלקה בהתאם לחלוקת השהות – במיוחד במשמורת משותפת. הפסק קובע מנגנון הוגן, דינמי, ומאוזן.
