פסק הדין בתיק 774334/7 עוסק בשתי סוגיות משפטיות מורכבות: אפשרות חיוב כתובה למרות הסכם גירושין שכלל סעיף מחילה עליה, וסמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני רכוש כאשר קיים הסכם ממון שאושר בבית המשפט לענייני משפחה. המקרה מציג התמודדות עם מתח בין עקרון כיבוד הסכמים לבין שיקולי צדק והלכה.
במרכז הפרשה עמד זוג בהליכי גירושין, שחתם על הסכם גירושין שכלל סעיף מפורש של ויתור הדדי על תביעות, כולל מחילת האישה על כתובתה. בנוסף, לצדדים היה הסכם ממון שאושר קודם לכן בבית המשפט לענייני משפחה. למרות ההסכמים, תבעה האישה את כתובתה לאחר הגירושין, בטענה שהמחילה נעשתה בלחץ ואינה תקפה.
בית הדין התמודד עם שתי סוגיות מרכזיות:
- תוקף מחילת הכתובה בהסכם הגירושין: בית הדין בחן את הנסיבות שבהן נחתם ההסכם והוויתור על הכתובה. נמצא כי הסכם הגירושין נערך בנסיבות בעייתיות: הצדדים לא היו מיוצגים, האישה הייתה במצב נפשי ירוד, והיא חתמה על ההסכם מתוך לחץ ורצון להשלים את הגירושין במהירות.
בנוסף, התברר כי הבעל הסתיר מידע מהותי לגבי נכסיו והכנסותיו, מה שפגם בתקפות ההסכם. בית הדין ניתח את ההלכה בנוגע למחילת כתובה, וקבע כי מחילה צריכה להיות מדעת חופשית ובלב שלם. במקרה זה, הנסיבות מצביעות על כך שהמחילה לא הייתה מרצון חופשי אמיתי.
בנוסף, נקבע כי ההסכם לא אושר כדין בבית הדין, אלא רק נחתם על ידי הצדדים, דבר הפוגם מהותית בתוקפו לעניין מחילת הכתובה. לאור האמור, בית הדין קבע כי הוויתור על הכתובה בהסכם הגירושין אינו תקף, וחייב את הבעל בתשלום הכתובה במלואה. - סמכות בית הדין לדון ברכוש למרות הסכם ממון שאושר בבית המשפט: הבעל טען כי לבית הדין אין סמכות לדון בענייני הרכוש בשל הסכם הממון שאושר בבית המשפט. בית הדין דחה טענה זו על בסיס שני נימוקים: ראשית, נקבע כי בית הדין רכש סמכות לדון ברכוש מכוח עקרון הכריכה – האישה כרכה את ענייני הרכוש בתביעת הגירושין שהגישה לבית הדין באופן כן, כנדרש, ובהתאם לכללי הפסיקה בעניין.
שנית, בית הדין הבהיר את ההבחנה בין אישור הסכם לבין סמכות לדון במחלוקות הנובעות ממנו או בבקשה לשינויו. העובדה שהסכם הממון אושר בבית המשפט אינה שוללת את סמכות בית הדין לדון במחלוקות הנוגעות ליישומו או לטענות בדבר הטעיה ופגמים בכריתתו, כל עוד נרכשה סמכות כדין. בנוסף, בית הדין קבע כי לאור פגמים בהסכם הממון (הסתרת נכסים, חוסר ייצוג ולחץ), יש מקום לבחון מחדש את חלוקת הרכוש בין הצדדים, ולא להסתפק בהסכם שנערך בנסיבות בעייתיות.
בהכרעתו, בית הדין הדגיש את המתח בין עקרון כיבוד הסכמים לבין עקרונות של הגינות וצדק. נקבע כי אף שככלל יש לכבד הסכמים, הלכות "מחילה" דורשות שתהיה זו מחילה אמיתית ומדעת, ולא מחילה שנבעה מלחץ, הטעיה או חוסר מידע. כאשר מתברר שההסכם נערך בנסיבות המטילות ספק בגמירות הדעת של אחד הצדדים, יש מקום להתערבות שיפוטית.
פסק הדין מבסס עקרון חשוב בדיני משפחה וגירושין: גם כאשר קיים הסכם פורמלי, יש לבחון את הנסיבות המהותיות של כריתתו וההקשר האנושי והמשפטי שבו נוצר. במקום שבו נמצאים פגמים בגמירות הדעת, לחץ בלתי הוגן, או הסתרת מידע מהותי – יש מקום להתערבות שיפוטית שתבטיח תוצאה צודקת והוגנת, גם במחיר של סטייה מלשון ההסכם.
ההחלטה משקפת את האיזון העדין שבית הדין נדרש לו בנושאים רגישים של הסכמי ממון וגירושין, ואת המחויבות לוודא שהסדרים אלו משקפים הסכמה אמיתית ומדעת, ולא תוצאה של לחץ, מצוקה, או ניצול פערי כוחות.
