פסק הדין בתיק 1262610/2 עוסק בשאלת חיוב בעל בתשלום כתובה במקרה בו הוא יוזם את הגירושין ללא עילה מוצדקת וברורה. המקרה מציג ניתוח עקרוני של זכאות האישה לכתובתה כאשר הבעל הוא שתובע גירושין מיוזמתו, ללא שהוכיח כי יש לו "אמתלא מבוררת" (סיבה מוצדקת וברורה) לכך.
במרכז הפרשה עמד זוג נשוי כאשר הבעל פתח בהליכי גירושין בטענה לחוסר התאמה וקשיים בזוגיות. האישה התנגדה לגירושין וביקשה שלום בית, או לחלופין – אם בית הדין יחליט על גירושין – דרשה את כתובתה במלואה. הבעל טען שהוא פטור מתשלום הכתובה מאחר שלטענתו האישה לא תפקדה כראוי כבת זוג, לא תמכה בו רגשית, וגרמה לו מצוקה נפשית.
בית הדין ניתח באופן יסודי את הסוגיה ההלכתית של חיוב כתובה כשהבעל יוזם גירושין, והגיע למסקנות הבאות:
- העיקרון הבסיסי – על פי ההלכה היהודית, כאשר בעל מגרש את אשתו מיוזמתו, הוא חייב בתשלום הכתובה במלואה. זוהי תכליתה המקורית של הכתובה – להגן על האישה מפני גירושין שרירותיים. בית הדין הציג את המקורות ההלכתיים הרבים המבססים עיקרון זה, החל מהתלמוד ועד לפוסקי זמננו.
- טענת "אמתלא מבוררת" – בית הדין הבהיר כי הפטור היחיד מתשלום כתובה במקרה של יוזמת גירושין מצד הבעל הוא כאשר מוכחת "אמתלא מבוררת" – סיבה מוצדקת וברורה, המגיעה כדי עילה הלכתית לחיוב האישה בגט. עילות אלו כוללות מצבים מוגדרים כגון "עוברת על דת", "מורדת", או נסיבות חמורות אחרות.
- בחינת טענות הבעל – בית הדין בחן את טענות הבעל כנגד התנהלות האישה, וקבע כי אלו אינן מגיעות לכדי "אמתלא מבוררת". נמצא שהטענות היו כלליות ולא מבוססות דיין, ושלא הוכחה התנהגות קיצונית שיש בה כדי להצדיק גירושין ללא כתובה. בית הדין הדגיש כי חוסר התאמה, קשיים בתקשורת, או מתחים רגילים בחיי הנישואין – אינם מהווים עילה לשלילת הכתובה.
- נטל ההוכחה – בית הדין קבע באופן ברור כי נטל ההוכחה להצדקת הפטור מכתובה מוטל על הבעל, ובמקרה זה לא עמד בנטל זה. המבקש לשנות את המצב ההלכתי הבסיסי (חיוב בכתובה) – עליו הראיה.
- היקף החיוב – לאחר שנקבע כי האישה זכאית עקרונית לכתובתה, בית הדין התמודד עם שאלת היקף החיוב. נשקלו שיקולים של משך הנישואין, גובה הכתובה, יכולת כלכלית, והתנהלות הצדדים. בית הדין קבע כי הבעל חייב במלוא סכום הכתובה, אך התיר לו לשלמה בתשלומים על מנת להקל על הנטל הכלכלי.
- דחיית טענות נוספות – הבעל העלה מספר טענות נוספות, כגון שהכתובה היא "אסמכתא" (התחייבות שלא התכוון לקיימה), או טענה שהאישה מחלה על כתובתה במשתמע. בית הדין דחה טענות אלו, וקבע כי כתובה אינה בגדר אסמכתא, וכי מחילה על כתובה צריכה להיות מפורשת.
פסק הדין מהווה הבהרה והחלטה חשובה בדבר מעמדה ותוקפה של הכתובה במקרים שבהם הבעל יוזם את הגירושין. הוא מאשרר את העיקרון כי כאשר בעל מחליט לפרק את הנישואין מיוזמתו, ללא הוכחת התנהגות חריגה ופסולה מצד האישה, עליו לעמוד בהתחייבותו ולשלם את הכתובה במלואה.
ההחלטה מבטאת איזון בין שמירה על מוסד הנישואין והגנה על זכויות האישה, לבין הכרה בזכותו של הבעל לסיים את הנישואין כאשר אלו אינם עולים יפה, תוך נשיאה בהשלכות הכלכליות של החלטתו. הפסק מדגיש את המחויבות ההלכתית והמשפטית לכיבוד התחייבויות בתחום דיני המשפחה, ואת הזהירות הנדרשת בטרם פירוק התא המשפחתי.
