פסק הדין בתיק 1269725/8 עוסק בסוגיה מורכבת של חיוב כתובה במקרה שבו סכום הכתובה גבוה באופן יחסי, וכאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה מי יזם את הגירושין ומי אחראי לפירוק הנישואין. המקרה מציג את ההתמודדות של בית הדין עם טענות נפוצות להפחתת חיוב הכתובה או לביטולו.
במרכז הפרשה עמד זוג שהתגרש לאחר תקופת נישואין, כאשר בכתובתם נקבע סכום גבוה יחסית. לאחר הגירושין, האישה תבעה את מלוא סכום הכתובה. הבעל התנגד לתשלום בשתי טענות מרכזיות: ראשית, טען כי הכתובה היא בגדר "אסמכתא" – התחייבות מופרזת שנכתבה ללא כוונה אמיתית לקיימה; ושנית, טען כי האישה היא שיזמה את הגירושין ואחראית לפירוק הנישואין, ולכן מחלה על כתובתה.
בית הדין ניתח את הסוגיה תוך התייחסות למספר היבטים מהותיים:
- טענת האסמכתא – הבעל טען כי הסכום הגבוה בכתובה נכתב כ"מנהג העולם" בלבד, ללא כוונה אמיתית לחיוב. בית הדין דחה טענה זו, וקבע כי כתובה אינה בגדר אסמכתא, וזאת ממספר טעמים:
- מבחינה הלכתית, כתובה היא התחייבות רצינית ומחייבת, המעוגנת בתקנת חכמים
- הסכום נבחר בידיעה ובהסכמה של הבעל בזמן הנישואין
- סכום הכתובה במקרה זה, אף שהוא גבוה, אינו חורג באופן קיצוני מהמקובל במעמדם של הצדדים
- יוזמת הגירושין – בית הדין בחן לעומק את טענות הצדדים בשאלה מי יזם את הגירושין ומי אחראי לפירוקם. הבעל טען כי האישה מרדה בו ודרשה גירושין, ואילו האישה טענה כי הבעל הוא שגרם לפירוק הנישואין בהתנהגותו. לאחר בחינת הראיות והעדויות, בית הדין הגיע למסקנות הבאות:
- לא הוכח כי האישה "מרדה" במובן ההלכתי המדויק, שיש בו כדי להפסיד כתובה
- גם אם האישה יזמה את הגירושין בפועל, הדבר היה בתגובה להתנהגות הבעל, שיצרה את העילה לדרישתה
- נמצאו ראיות לכך שהבעל גרם למשבר הנישואין בהתנהגותו (כגון יחס לא ראוי, הזנחה, או התנהגות פוגענית)
- היקף החיוב – לאחר שקבע כי האישה זכאית עקרונית לכתובתה, בית הדין התמודד עם שאלת היקף החיוב. נשקלו שיקולים של יכולת כלכלית של הבעל, משך הנישואין, והצורך לאזן בין זכותה המלאה של האישה לבין תכלית מוסד הכתובה שאינו נועד להעשרת האישה מעבר למידה.
בהתחשב בכל השיקולים, פסק בית הדין כי הבעל חייב בתשלום הכתובה, אך ניתן לו לשלמה בתשלומים, על מנת להקל על הנטל הכלכלי. נקבע מנגנון תשלומים שמאפשר לבעל לעמוד בחיוב מבלי להיקלע לקשיים כלכליים חמורים, תוך שמירה על זכותה העקרונית של האישה למלוא הסכום.
בנוסף, בית הדין התייחס לטענות נוספות שהועלו במהלך הדיון, כגון טענת "קים לי" (טענה הלכתית לפטור מחיוב על בסיס מחלוקת פוסקים) וטענות להסכמות או ויתורים בעל-פה. טענות אלה נדחו כולן לאור הראיות והעדויות.
פסק הדין מהווה אמירה חשובה בדבר תוקפו המחייב של שטר הכתובה, גם כאשר מדובר בסכומים גבוהים, ומאשש את העיקרון כי אין בעצם יוזמת האישה לגירושין כדי לשלול את זכותה לכתובה, כאשר הגירושין נבעו מהתנהגות הבעל. זאת, תוך איזון ראוי בין זכויות האישה לבין התחשבות באפשרויות הכלכליות של הבעל באמצעות פריסת התשלומים.
ההחלטה משקפת גישה מאוזנת המחזקת את מעמד הכתובה כמוסד הלכתי חשוב ומחייב, תוך הבנה של המציאות הכלכלית והחברתית המודרנית, ותוך שמירה על עקרונות ההגינות והצדק בין הצדדים.
