פסק הדין בתיק 1477627/1 מהווה החלטה תקדימית בשאלת חיוב כתובה במקרה מורכב של נישואי כהן וגרושה שנערכו בניגוד להלכה היהודית, על בסיס "פסיקה" שגויה של מי שהציג עצמו כרב אך לא היה מוסמך לכך. המקרה חושף את המתח שבין הדין ההלכתי הפורמלי לבין שיקולי צדק והגינות במקרה של נישואין שנערכו בתום לב על סמך מצג שווא.
במרכז הפרשה עמד זוג, איש שהינו כהן ואישה גרושה, שנישאו זה לזו. על פי ההלכה היהודית, איסור נישואי כהן וגרושה הוא איסור חמור ("איסור דאורייתא"). הנישואין נערכו לאחר ש"רב" פרטי, שאינו מורשה על ידי הרבנות הראשית, "פסק" באופן שגוי כי קידושיה הראשונים של האישה לא חלו, ולפיכך אינה בגדר גרושה ומותרת להינשא לכהן. בעקבות "פסיקה" זו, ערך אותו "רב" טקס קידושין ונישואין פרטי לבני הזוג.
לאחר תקופת נישואין, הגיעו בני הזוג לבית הדין הרבני בבקשה להתגרש. התברר כי הנישואין נערכו שלא כדין, וכי טענת ה"רב" שהאישה אינה גרושה הייתה משוללת יסוד. במסגרת הליך הגירושין, תבעה האישה את כתובתה, ואילו הבעל טען כי אין תוקף לכתובה בנישואין אסורים מעיקרם, ושלא היו אמורים להתקיים כלל.
בית הדין ניתח את הסוגיה בשני מישורים עיקריים:
- המישור ההלכתי-פורמלי: בית הדין בחן את תוקפם של הקידושין והנישואין, וקבע כי מדובר בנישואין אסורים לפי ההלכה, אך בעלי תוקף הלכתי לעניין הצורך בגט. כלומר, על אף האיסור להינשא, הקידושין עצמם "תפסו" ויצרו קשר נישואין הלכתי שדורש גט לפירוקו. בהקשר זה, בית הדין ציין כי מדובר באיסור חמור שהיה על בני הזוג (ובעיקר על הבעל כמי שמחויב יותר בידיעת ההלכה בנושא זה) לוודא את הדברים עם גורם רבני מוסמך.
- מישור ההגינות והצדק: בית הדין נתן משקל משמעותי לעובדה שהאישה פעלה בתום לב מוחלט, בהסתמך על "פסיקתו" של ה"רב" הפרטי. היא האמינה בכנות שנישואיה הקודמים לא היו תקפים ולכן היא אינה גרושה. נקבע כי אין זה צודק לשלול ממנה את כתובתה בנסיבות אלה, במיוחד כאשר הבעל עצמו ידע (או היה עליו לדעת) על מעמדו ככהן ועל האיסור החל עליו.
בנוסף, בית הדין בחן את מוסד הכתובה ותכליתו המרכזית – להגן על האישה מפני גירושין שרירותיים ולדאוג למעמדה הכלכלי לאחר הגירושין. נקבע כי שלילת הכתובה במקרה זה תחטא לתכלית זו, ותפגע באישה שאינה אשמה במצב שנוצר.
בית הדין נדרש גם לשאלה האם יש לראות בכתובה הסכם שנכרת בטעות או בהטעיה. נקבע כי אף אם הייתה טעות בבסיס הנישואין, אין להחיל את דיני הטעות באופן שיפגע באישה, במיוחד כאשר הבעל היה שותף לטעות זו ואף נושא באחריות גדולה יותר לאור מעמדו ככהן.
לפיכך, פסק בית הדין כי האישה זכאית למלוא כתובתה. זאת, על אף שמדובר בנישואין אסורים מבחינה הלכתית, ותוך הדגשה כי החלטה זו מאזנת בין עקרונות ההלכה לבין שיקולי צדק והגינות.
בית הדין גם הוסיף ביקורת חריפה על אותו "רב" פרטי שהציג עצמו כבעל סמכות הלכתית, ו"פסק" בשאלות הלכתיות חמורות ללא הכשרה וסמכות. נקבע כי יש להביא מקרה זה לידיעת הרבנות הראשית והרשויות המוסמכות, כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.
פסק הדין מהווה דוגמה מאלפת לאופן שבו מערכת בתי הדין הרבניים מתמודדת עם מתח בין דבקות בכללי ההלכה הפורמליים לבין הגנה על זכויות והבטחת צדק במקרים מורכבים של תום לב והסתמכות.
