פסק הדין בתיק 1175846/10 עוסק בסוגיה מורכבת של תביעת כתובה במקרה שבו האישה הגישה תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין. המקרה מציף שאלות עקרוניות בדבר הזכאות לכתובה כאשר ישנה דואליות בעמדת האישה, והאם תביעה חלופית לגירושין פוגעת בזכותה לכתובה.
במרכז הפרשה עמד זוג נשוי שהגיע למשבר ביחסיו. האישה הגישה תביעה עיקרית לשלום בית, אך כללה גם תביעה חלופית לגירושין למקרה שבית הדין יקבע כי אין סיכוי לשלום בית. בעקבות ההליכים, הצדדים התגרשו, והאישה תבעה את כתובתה. הבעל התנגד לתשלום הכתובה בטענה כי עצם הגשת תביעת גירושין על ידי האישה, אף אם כחלופה, מהווה מרידה ומחילה על הכתובה.
בית הדין התמודד עם מספר שאלות מהותיות:
- המעמד ההלכתי של תביעה חלופית לגירושין – האם הגשת תביעה חלופית לגירושין מהווה הודאה בפירוק הנישואין ומרידה, או שמא יש לראותה כצעד פרוצדורלי שאינו פוגע בכנות התביעה העיקרית לשלום בית.
- השפעת היוזמה לגירושין על הזכאות לכתובה – בית הדין בחן את השאלה העקרונית האם אישה שיוזמת גירושין מאבדת את זכותה לכתובה, או שמא יש לבחון את הנסיבות ואת העילות להגשת התביעה.
- הערכת כנות תביעת שלום הבית – בית הדין נדרש להכריע האם תביעת שלום הבית הייתה כנה, ואם ניתן לקבוע שהאישה אכן חפצה בהמשך חיי הנישואין באמת ובתמים.
לאחר ניתוח מעמיק של הראיות והעדויות, בית הדין הגיע למסקנות הבאות:
ראשית, נקבע כי העובדה שהאישה הגישה תביעה חלופית אינה פוגעת בזכאותה לכתובה, כל עוד התביעה העיקרית לשלום בית הייתה כנה. בית הדין הסתמך על עיקרון הלכתי לפיו יש לבחון את המניעים והכוונות האמיתיות, ולא רק את האמצעים הפרוצדורליים שננקטו בהליך המשפטי.
שנית, בית הדין קבע כי במקרה הנדון, ניתן להתרשם שהאישה אכן רצתה באמת ובתמים בשלום בית, ושתביעת הגירושין החלופית נבעה מהבנתה המציאותית שייתכן כי שלום הבית לא יושג. הובאו ראיות לפעולות שנקטה האישה להשכנת שלום בית, לרבות ניסיונות גישור ופניות לייעוץ זוגי.
שלישית, בית הדין הכריע כי גם אם האישה הייתה יוזמת הגירושין, אין הדבר שולל בהכרח את זכותה לכתובה, אם קיימת עילה מוצדקת לדרישתה. במקרה זה, התברר כי הבעל נהג באופן שיצר עילה לגיטימית לדרישת האישה לגירושין (כגון התנהגות פוגענית, אי-עמידה בחובות הנישואין, או יצירת משבר אמון), ולפיכך אין לראות בה כמורדת.
לאור האמור, פסק בית הדין כי האישה זכאית למלוא כתובתה. בית הדין ציין כי עצם העובדה שהיא הסכימה לגירושין בסופו של דבר אינה שוללת את זכאותה, כל עוד לא הוכח שהיא הייתה הגורם לפירוק הנישואין או שמחלה על כתובתה במפורש או במשתמע.
הפסק מציב אמת מידה חשובה בשאלת הזכאות לכתובה במקרים של תביעות מקבילות או חלופיות: יש לבחון את מהות העניין ולא רק את הצורה הפרוצדורלית, ולהעריך את כנות תביעת שלום הבית ואת הנסיבות שהובילו למשבר הנישואין. אם האישה חפצה בכנות בשלום בית, אך בה בעת נערכת למציאות שבה שלום זה לא יושג, אין לשלול את זכותה לכתובה רק בשל הכנה פרוצדורלית זו.
בפסק הדין משתקפת גישה מאוזנת, המכירה במורכבות של הליכי גירושין ובצורך לבחון כל מקרה לגופו, תוך הבנת הדינמיקה האנושית והמשפטית שבבסיס תביעות מורכבות בדיני המשפחה.
