פסק הדין בתיק 810278/2 מהווה פסיקה משמעותית בתחום דיני כתובה, המתמודדת עם טענות הגנה מצד בעל שחויב בתשלום כתובה לאשתו. הפסק מציג ניתוח מעמיק של שאלות הנוגעות לפסיקת כתובה לאחר פירוד ממושך, ודוחה שורת טענות נפוצות שמועלות כדי להימנע מתשלום הכתובה.
במרכז הפרשה עמד זוג שחי בנפרד מספר שנים, כשהבעל משלם מזונות לאשתו בתקופה זו. לאחר הגירושין, האישה תבעה את כתובתה, ואילו הבעל התנגד לתשלום במספר טענות מרכזיות: חשד לבגידה מצד האישה בתקופת הפירוד, טענה שהמזונות ששילם במהלך שנות הפירוד מהווים תחליף לכתובה, וטענות לגבי האחריות לפירוק הנישואין.
בית הדין ניתח סוגיות אלו באופן מתודי:
- טענת חשד לבגידה – הבעל טען כי "ייתכן" שאשתו זינתה תחתיו בשנות הפירוד, ולכן היא מפסידה את כתובתה. בית הדין דחה טענה זו מכל וכל, וקבע כי אין די בחשד או בספקולציה כדי לפטור מכתובה. נדרשות ראיות ברורות לזנות, לפי כללי ההוכחה המחמירים של ההלכה, וללא ראיות כאלה – האישה מוחזקת בחזקת כשרות. בית הדין הדגיש כי חשדות בעלמא, או אף עצם חיי הפירוד, אינם מהווים בסיס לשלילת כתובה.
- תשלום המזונות כתחליף לכתובה – הבעל טען שתשלום המזונות במשך שנות הפירוד מהווה מעין "פירעון מוקדם" של חוב הכתובה, או לחלופין מהווה בסיס לקיזוז. בית הדין דחה טענה זו, וקבע כי חובת המזונות וחובת הכתובה הן חובות נפרדות, הנובעות ממקורות הלכתיים שונים ובעלות תכליות שונות. המזונות הם חיוב שוטף למחייתה של האישה בעודה נשואה, ואילו הכתובה נועדה למנוע קלות ראש בגירושין ולהבטיח את עתידה הכלכלי של האישה לאחר הגירושין.
- אחריות לפירוק הנישואין – הבעל טען שהאישה "התנהגה שלא כשורה" ולכן אחראית לפירוד. בית הדין קבע כי טענה זו לא הוכחה, וכי גם אם היו חילוקי דעות בין הצדדים, אין בכך כדי להפקיע את זכות האישה לכתובתה. נקבע כי רק במקרים קיצוניים של "מורדת" מוכחת או אישה ש"עוברת על דת", יש מקום לשלול כתובה, ולא בכל מקרה של אי-התאמה או קונפליקט.
- ויתור על הכתובה – נדחתה גם טענת הבעל לפיה האישה ויתרה על כתובתה במשתמע, והובהר כי ויתור על כתובה צריך להיות מפורש ומוכח, ושאין להניח ויתור מכללא.
מעבר לשאלות העובדתיות, פסק הדין כולל דיון עקרוני בתכלית מוסד הכתובה בימינו. בית הדין הדגיש כי גם בעידן המודרני, כאשר קיימים מנגנוני הגנה נוספים כגון חלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון, לכתובה עדיין יש חשיבות וערך – הן כמוסד הלכתי מחייב והן כמנגנון נוסף להבטחת זכויות האישה בגירושין.
לאור כל האמור, בית הדין חייב את הבעל בתשלום מלוא סכום הכתובה. נקבע גם סדר עדיפויות לגביית הכתובה, על פיו ראשית יש למצות את הזכויות ברכוש המשותף, ורק לאחר מכן לגבות את היתרה מהרכוש האישי של הבעל.
פסק הדין מהווה אמירה חשובה בדבר תוקפו המחייב של חיוב הכתובה גם בימינו, ומציב רף גבוה להוכחת עילות לפטור מתשלומה. הוא מדגיש את תפיסת הכתובה לא רק כחיוב חוזי, אלא כחובה הלכתית ומוסרית בעלת משמעות עמוקה במסורת היהודית, שאין לפטור ממנה על בסיס השערות, חשדות, או טענות לא מבוססות.
