פסק הדין בתיק 1264292/1 מהווה הכרעה משמעותית בסוגיית חיוב גט במקרה של טענת "מאיס עלי" (מאוס עלי) מצד האישה, כאשר הבעל מתנגד לגירושין בנימוק של שמירה על קדושת מוסד הנישואין. פסק הדין מציג ניתוח מעמיק של המתח שבין זכויות האישה לחירות אישית לבין ערך הנישואין בהלכה היהודית.
במקרה זה, האישה הגישה תביעת גירושין בטענה שבעלה מאוס עליה, והיא אינה יכולה עוד לחיות עמו. היא ציינה כי הם חיים בנפרד זמן ממושך, וכי אין כל סיכוי לשלום בית. הבעל מצדו התנגד לגירושין בתוקף, וטען כי הוא אוהב את אשתו, מוכן לעשות כל שביכולתו לשקם את הנישואין, וכי עזיבתה נבעה מהשפעות חיצוניות ולא מרצונה החופשי. הוא הדגיש את מחויבותו לקדושת הנישואין והתנגד לגירושין מטעמי אמונה דתית.
בית הדין ניתח את הסוגיה תוך התייחסות לשלוש שאלות יסוד:
- תוקף טענת "מאיס עלי" כעילה לחיוב בגט – בית הדין סקר את התפתחות ההלכה בסוגיה זו, החל מדעת הרמב"ם שיש לכפות גט במקרה של מאיסות, דרך עמדות הראשונים והאחרונים, ועד לפסיקה המודרנית. הניתוח הבהיר כי אף שאין הסכמה על כפיית גט במקרה של מאיסות ללא אמתלא ברורה, קיימת תמימות דעים שיש מקום לחיוב גט (להבדיל מכפייה) כאשר טענת המאיסות מבוססת וברורה.
- מבחן כנות טענת המאיסות – בית הדין בחן אם טענת האישה כנה או שמא מדובר בעילה פיקטיבית. נקבע כי במקרה זה קיימים סימנים ברורים למאיסות אמיתית: פירוד ממושך, ניסיונות שיקום שכשלו, והתנהגות עקבית של האישה המעידה על רצון כן ואמיתי בגירושין. בית הדין שלל את טענת הבעל כי האישה פועלת תחת השפעה חיצונית.
- משמעות סירוב הבעל על רקע קדושת הנישואין – בית הדין התמודד עם הטענה העקרונית-דתית של הבעל. נקבע כי אף שהשאיפה לשלום בית היא ערך מקודש, ההלכה מכירה בכך שכאשר טענת המאיסות אמיתית, המשך קיום הנישואין בכפייה פוגע בכבוד האדם ובעקרונות ההלכה עצמה. בית הדין צירף מקורות רבים המדגישים כי אין ערך בהחזקת קשר נישואין ריק מתוכן שבו אחד הצדדים סובל.
לאחר ניתוח ממצה, בית הדין חייב את הבעל לגרש את אשתו. נקבע כי במקרה זה, הפירוד הממושך (מעל 18 חודשים), היעדר יחסי אישות לאורך תקופה ארוכה, והמאיסות האמיתית שהביעה האישה – כל אלה יוצרים עילה מספקת לחיוב גט, אף לפי הדעות המחמירות.
בית הדין הדגיש כי סירוב הבעל, למרות היותו מבוסס על אמונה דתית, אינו יכול לגבור על זכותה של האישה שלא להיות כבולה בנישואין שאין בהם תוחלת. הפסק התבסס גם על עקרונות הגר"ח פלאג'י, הקובעים כי כאשר יש פירוד ממושך ללא סיכוי לשלום בית, יש לחייב בגט כדי למנוע מצב של "אלמנות חיות".
פסק הדין נתן משקל גם לשיקולים מעשיים: נקבע מועד לסידור הגט, ונאמר כי אם הבעל יסרב לציית, יינתנו צווי הגבלה בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין). עוד נקבע כי עניין הכתובה והתביעות הרכושיות יידונו בנפרד.
פסק הדין מהווה דוגמה לאיזון שיפוטי בין קדושת הנישואין לבין זכויות האדם, תוך יישום עקרונות הלכתיים באופן המותאם למציאות המודרנית ולתפיסות עכשוויות של כבוד האדם וחירותו.
