פסק הדין עוסק בתביעה לגירושין וכתובה שהגישה אישה בטענת "מאיס עלי", על רקע אלימות מילולית, זלזול, קללות גזעניות, בידוד מהמשפחה, והעדר חיי אישות במשך למעלה משנתיים. הבעל מנגד טען לאשם הדדי, ביקש שלום בית בשלב הראשוני ולאחר מכן הסכים לגירושין – אך דרש להתנותם בסיום כלל ההליכים המשפטיים בענייני רכוש, מזונות ומשמורת.
בית הדין דחה את עמדת הבעל, וקבע מספר עקרונות חשובים:
- האישה הוכיחה טענת מאיסות אמתית עם אמתלא ברורה, לרבות קיום נפרד, קללות, הפרדה פיזית ממושכת וחוסר יכולת להמשיך את החיים המשותפים. לפי ההלכה, מאיסות כזו מחייבת את הבעל בגט (ע"פ שיטת הרמב"ם, רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י).
- העובדה שהאישה דורשת את כתובתה אינה שוללת את טענת המאיסות, משום שהיא הביעה נכונות לוותר עליה אם הגט יסודר מיד – מה שמעיד על תום לב.
- כאשר שני הצדדים אינם מעוניינים בשלום בית והפירוד ממושך – מדובר במצב של עיגון הדדי, ואין הצדקה לעכב את הגט לצרכים אסטרטגיים.
- הבעל הודה שהתנה את הגט בקבלת 500,000 ש"ח – דבר המהווה סחיטה פסולה ועילה להחמרה כלפיו.
בהתאם לכך, נקבע כי הבעל חייב לגרש את אשתו באופן מיידי. באם יסרב – תוכל האישה להגיש תביעה לצווי הגבלה. ההכרעה בתביעת הכתובה תיעשה לאחר סיום ההליכים הרכושיים בערכאות האחרות.
לסיכום: בית הדין קובע כי כאשר המאיסות מוכחת, הפירוד ממושך, והבעל מודה שאינו מעוניין עוד בשלום בית, אין לעכב את סידור הגט בטענות טכניות או משא ומתן רכושי. זוהי פסיקה נחרצת המחזקת את זכות האישה לשחרור אישי במצב של ניכור קיצוני.
