פסק הדין עוסק בתביעת גירושין של האישה בטענה לאימפוטנציה חלקית מצד הבעל (חוסר בגבורת אנשים) לאורך תקופה ממושכת, לצד פערים דתיים והתנהגות פוגענית. האישה טענה כי נגרמה לה מצוקה נפשית מתמשכת, יחסי האישות פסקו, והבעל סירב לקבל טיפול ואף נקט באלימות נפשית. מנגד, הבעל טען כי מדובר בבעיה רגשית בלבד, שניתן לטפל בה, והביע נכונות לגירושין רק לאחר סיום כלל המחלוקות הרכושיות.
בית הדין הכריע כי:
- יש לחייב את הבעל בגט מיידי בשל בעיית תפקוד שנמשכת שנים, שהבעל מודה בקיומה, ואינה מאפשרת קיום מצוות עונה או קשר זוגי תקין. אף אם קיימת יכולת חלקית, היא אינה מספקת לצורך עונה תקינה, ומגבירה את הסבל.
- נפסק כי נאמנות האישה בטענה זו עומדת, בפרט משוויתרה על כתובתה.
- נדחתה טענת הבעל שיש להמתין לשיפור במצבו הבריאותי, משום שלא ננקט טיפול, וממילא לא ניתן לצפות להבראה כאשר היחסים מעורערים והאישה מואסת בבעל.
- חרף הכלל לפיו יש להסדיר קודם ענייני רכוש וכתובה טרם סידור הגט, בית הדין הפעיל שיקול דעת חריג: לאור גילו של הבעל, מחלתו הניוונית ("גופיפי לואי"), החשש לאובדן כשירותו בעתיד, והתנהלותו שמעכבת את מתן הגט לצרכים רכושיים, הוחלט לסדר את הגט לפני הכרעה ברכוש, תוך הדגשה שאין קשר בין הגט לבין זכויות רכושיות.
לסיכום: מדובר בפסק דין תקדימי המחזק את הלכת "גבורת אנשים חלקית" כעילה לחיוב בגט, גם כשאין ניתוק מלא, ודוחה את האפשרות של עיכוב הגט כתוצאה ממחלוקות רכושיות.
